חוויות מאשפוז יום חלק א'

התחלתי את הטיפול באשפוז יום, אבל פתאום אני ממש מפחדת. כלומר לפני כן התרגשתי וחשבתי "וואו איזה דבר גדול וטוב" אבל פתאום זה פשוט מפחיד אותי, כשאני חושבת על זה. אני מסתכלת על האנשים שנמצאים שם ופתאום אני חושבת "וואלה, יש מצב שאולי אני בכלל ממש נורמלית?" או "מה אני עושה כאן", אני מסתובבת בחדרים ופתאום מתביישת. ישבתי בחדר עם הפסיכיאטר והתביישתי לדבר על הבעיות שלי, פתאום הרגשתי שאני מנסה שוב, כרגיל, כמו שאני עושה ב"עולם האמיתי" למכור את עצמי, כאילו מדובר בראיון עבודה ואסור שהוא ידע פרטים לא טובים. אבל סיפרתי לו בסוף כי לכאורה, אני כבר שם, ואני הרי, רוצה את זה. שאלתי את אותו למה קיבלו אותי והוא ציין את חוות הדעת הראשונית שנשמעה לי הגיונית כי זה מה שזה בעצם. אבל אני יושבת איתו בחדר ופתאום אני מרגישה כאילו אני נמצאת בחדר עם סוכן מכירות שמנסה למכור לי תיאוריות פסיכולוגיות. אולי הוא אומר לי דברים שהם לא באמת יכולים להתקיים. אולי פסיכולוגיה זה באמת "פסיכולוגיה בגרוש". אולי התיאוריות האלה לא אמיתיות. כשהוא למשל אומר מה הוא חושב עלי או על דברים שאני עוברת, הרי כל פסיכולוג או פסיכיאטר יגיד משהו אחר נכון? אני מרגישה כאילו אני צריכה לבחור בין סוגי בשמים וכל אחד יגיד לי את דעתו האישית על הבשמים. אני מרגישה קצת כאילו מנקודת המבט שלי היום, כשאני ישבתי בחדר ההוא וניסיתי להסתכל על הסיטואציה הזאת מהצד של בנאדם שמקשיב לי ואני מספרת לו על החיים שלי, והוא ישב שם ורשם לעצמו כל מיני הערות, אולי הוא רשם דברים לא טובים? למה הוא רושם שם בעצם? מה הוא רושם עלי? אני רוצה לציין שזה לא הטיפול הראשון שאני עוברת אבל הרבה שנים לא הייתי בטיפול ועכשיו אחרי שנים של רצון להגיע לטיפול אני מגיעה לטיפול ואני מרגישה סקפטית. שאני בעצם לא נמצאת במקום רגיל אלא מקום שמנסה להחזיר אותי ל"דרך המלך". להפוך אותי לאדם "נורמטיבי", להתאים את עצמי לחברה הזאת. לעולם הזה. מקום שלכאורה נועד כדי לתכנת אותי מחדש. מצד אחד אני רוצה את זה ומצד שני אני מרגישה שאולי אני משלה את עצמי. למה אנחנו כל כך צריכים את זה, להיות "נורמלים"? אם נהיה "נורמלים" האם נרגיש טוב עם עצמנו? מצד אחד אני רוצה להיות יחסית "נורמלית", שתהיה לי היכולת המלאה לתפקד, מצד שני זה מפחיד אותי, ה"אני החדש" שיהיה לי מתישהו, איך אני אקבל את עצמי איך אעכל את עצמי. מצד אחד אני רוצה את זה ומצד שני אני לא בטוחה שיש לי מספיק כוחות בשביל זה. אני צריכה להיות שם כל יום, ואני מרגישה שאני מתחילה להתייחס לזה כאל עוד אחד מהפרויקטים שלי שאני נוטה לסגת מהם בכל מיני דרכים של "תופעות לוואי". ואני לא רוצה שזה יקרה. אבל זה קורה, לכן הלכתי לטיפול, כי אני הורסת לעצמי דברים. אבל אולי אני רוצה להרוס לעצמי? כלומר אולי זה מה שאני רוצה וכשבנאדם רוצה, אז איך אפשר לשכנע אותו שלא?

דינה שלום, הודעתך נגעה לליבי. באמת נשמע לא פשוט. אני חושב שמה שכתבת בסוף מאד נכון. יש בך באמת משהו הרסני, ואת אולי אפילו קצת מפחדת מהשינוי. והשינוי הוא לא בהכרח שינוי אישיות. שינוי יכול להיות "סתם" שליטה יותר טובה בדחפים ההרסניים שלך. שינוי יכול להיות נכונות לקבל את האפשרות שאת יכולה לחיות בצורה נעימה יותר, רגועה יותר, שמחה יותר. את מעדיפה את הודאות של הכאב על פני ההבטחה להחלמה (הבטחה שלא בטוח אם תתממש). את מפחדת להיות לגמרי "שם", בטיפול, כי אולי זה באמת ישנה בך משהו. אז מה עדיף? לחזור לכאב המוכר?

מסכימה איתך ד"ר שמגר אבל גם אצלי הפחד משינוי עצום. כאילו שאני לא רוצה להבריא...אבל באמת שאין לי את היכולת... לפחות ככה נדמה. מה עושים במצב הזה שאפילו מטפל נאמן זה שנים מוכן כמעט להרים ידיים? כבר לא לגמרי אני.