מה עושים

שהכל יותר מידי? שמצבי הרוח מבפנים משחקים בך כמעט ללא הפסקה והבעיות "האמיתיות" בעולם בחוץ רק מחמירים? ושאין לך אף אחד אבל ממש אף אחד שיכול לתמוך קצת ולשים יד ולעזור מעשית? שאפילו המטפל ממליץ על אישפוז מרצון אבל שצעד כזה יגרום לקריסה הסופית של מקור הפרנסה? הלחץ מבפנים והלחץ הכלכלי מבחוץ קשים מידי כדי שאשאר מאוזנת או רגועה. לא היגיוני שבמצב כזה התאבדות היא הבחירה המפתה ביותר? די!!!אין לי בכר כוח להלחם בהכל.אפילו אם הכדורים החדשים יצליחו לאזן קצת מה שקורה בפנים והמטפל בשיחה הבאה יצליח לגרום לי להאמין שכן יש לי את הכוח... מה הטעם בחיים כאלה? סליחה ד"ר שמגר.בטח גם לך אין את התשובות. ושוב נשארתי רק אני אני

לא פשוט להמשיך ולסחוב, מעלה מטה, להטלטל ולהזרק שוב ושוב באופן לא צפוי. וזה לא נראה שזה עומד להגמר. מה שברור לי הוא שהזמן מייצב אט-אט את המצב, ובנתיים- ניתן להעזר באישפוז, בתרופות, וגם כאן- וזה לא מעט. מרגש אותי לראות שוב ושוב את היכולת שלך להביא את עצמך באוטנטיות, בבהירות עם כל העוצמה שאת חווה. אני בטוח שחלק מזה אפשר לנתב גם למקומות נוספים (קשרים בינאישיים? יצירתיות?). חיזקי ואמצי.

שיגעתי אותך כבר :) סליחה. תודה שאתה ממשיך לענות בצורה יפה ומרגשת. אני מאוד חלשה בקשרים בינאישיים אמיתיים.במזגרת העבודה יש לי די מכירים שבכל בעיה או חוויה פונים אלי.ברגע שאני יוצאת משם אני נסגרת.יש מי שרואה לפעמים שעובר עלי משהו אבל אני כבר יודעת איך לעבור נושא באלגנטיות. בשעות הפנאי אני משתפת רק אנשים וירטואליים במה שעובר עלי.כאן אין לי בעיה של סטיגמה או של לחץ.אני עונה מה ומתי שמתאים לי וכך גם הצד השני. שוב.. סליחה ותודה. אני