נמצא במצב ברוך

בקיצור זה המצב לפני שנתיים עשיתי איבחון מקצועי ונאמר לי שם ללכת לכיוון של הנדסת אלקטרוניקה, או הנדסת מחשבים, היתה גם איזו הערה לגבי אדריכלות... בכל מקרה לקחתי את זה ברצינות ובשנתיים שלאחר מכן עמלתי קשה לשפר ולהשלים בגרויות, כך שבגיל 28 אנייאוכל להתחיל אוניברסיטה... אבל זה לא כל כך הלך (הבגרויות, כלומר ה-5 יח' הריאליים) ומה גם שפתאום כבר לא נראה לי שהנדסה היא מקצוע כל כך מושך, כנראה בגלל הקושי עם המקצועות הריאליים...ו(קושי עוד יותר גדול בלבקש עזרה..זה כנראה משהו באישיות שלי שמונע ממני לפנות לעזרה, נסיתי לדברי על זה עם הפסיכיאטר שלי השבוע, אבל אני לא בטוח שהוא הבין) בעצם שמתי לב ששום דבר לא ממש מושך אותי, שום תחום לא מצליח לגרום לי לרצות ללמוד (לא הנדסה, לא ביולוגיה, ולא בטוח שגם מדעי הים - התחומים האחרונים שנדמה לי שעוד יכולים לעניין אותי בכלל). בצר לי הבנתי שבשנה הזו אני כבר לא יוכל ללכת לאוניברסיטה, או לימודי תואר- אפילו אם הייתי סגור על משהו. בצר לי החלטתי (גם הודות ל סיוע של דמורליזציה מצד אבא שלי) לחפש משהו אחר, חשבתי על משהו כמו מסלול MCSE שיוביל אותי לתחום אחר במחשבים.. לא בדיוק הנדסה ואולי יותר מטכנאות PC רגילה (התחום שבו אני עוסק כרגע). כעת, כלומר מחר, אני צריך לתת תשובה אם אני רוצה להירשם לקורס במכללה מוכרת על ידי מיקרוספט (יש שמונה כאלו- אני מדבר על "היי טק" בהרצליה), אבל פתאום התחילו לצוץ כל מיני שאלות.. אם זה באמת מה שאני רוצה? או אם ויתרתי על אפשרות לתואר אקדמאי רציני יותר, הרי עם תואר MCSE אני מניח שלא ממש ניתן ללכת ל"מכולת" ואם אצליח לשפץ במשהו את הבגרות שלי, לפחות מתמטיקה, האם מישהו בכלל יקח אותי אחרי שאסיים תואר ראשון, נאמר..איפשהו ככה בגיל 33..(חלק מהדמורליזציה של אבא שלי). ואם אני כן אעשה MCSE אני לא יודע מה זה באמת ייתן לי... כמה זמן בכלל אפשר לעבוד בזה ולאן ניתן להתפתח משם... בקיצור אני נמצא בברוך רציני, גם איני יודע מה אני רוצה, גם איני חושב שמה שאיבחון מקצועי כיוון אותי - באמת מתאים לי, וגם שבגילי (28) זה אולי קצת מאוחר ללכת ללמוד תואר ראשון או הנדסאי... אולי זה רק נדמה לי (לגבי הגיל), אבל אני לא יודע ואני די פוחד לעשות טעות... מה גם שזה לא ממש יועיל לי ללכת ולשאול אחרים, כי זה פשוט משהו שאני לא ממש יכול לעשות...הפסיכיאטר הסביר לי שיש לי מבנה אישיותי שונה קצת, עדיין נורמטיבי, משהו כמו "שיי פרסונליטי" ויותר טוב לי עם עצמי מאשר אם אנשים - כך שזה מסביר די טוב, אולי, את הצורך בהתבודדות ובידוד חברתי (אבל אני עדיין רוצה "לשבור את הבדידות" מצד שני). הוא ניסה להגיד לי שזה בסדר ועדיין נורמטיבי (משהו כזה) - אבל אני לא מבין איך זה בכלל מצב כזה יכול להיות נורמטיבי. הפסיכיאטר, שמכיר אותי כבר שלוש שנים, אמר לי שלטיפוסים עם אישיות כמו שלי הרבה יותר קל להתמודד עם אנשים כאשר הם נמצאים במסגרת של טיול. מערכות היחסים כולן שטחותי ורדודות, שום דבר לא ממש לעומק... אני לא יודע אם זה טוב או רע... ברוך די רציני...אין לי מושג מה לעשות, לא בכיוון העבודה ולא בכיוון של טיפול עצמי או להפוך את עצמי לבנאדם נורמלי.

צ'ינגו שלום, אני מבין שאתה בטיפול פסיכיאטרי. למה? איזה מין טיפול אתה מקבל? כמה זמן? האם היית בטיפול פסיכולוגי? אם כן- כמה זמן? תחזור אלי עם תשובות וננסה להמשיך.

שלום, הייתי בטיפול פסיכולוגי לאורך תקופה של 9 שנים, מסוף חטיבת הביניים ועד הטיול הגדול. לאחר ששבתי מהטיול, במצב לא הכי משהו, התחלתי ללכת לטיפול פסיכאטרי עם תרופות. בהתחלה נטלתי קלונקס, לאחר מכן ציפרלקס ואדרונקס (עדיין). אני חושב שהטיפול הפסיכולוגי החל בגלל קשיים בבי"ס, גם לימודיים וגם חברתיים. סיימתי את בי"ס בכישלון, ועד לצבא עברתי סדרה של ניתוחים (חיך שסוע), לאחר הצבא עברתי עוד סדרה של ניתוחים (גם כן חיך שסוע, סה"כ 11 ניתוחים מגיל 0) וקצת לאחר מכן יצאתי לטייל. לקראת סוף הטיול התחלתי להרגיש לא טוב מבחינה נפשית, הייתי נכנס לדכדוכים ביתר קלות. הדכדוכים האלו הובילו אותי לטיפול פסיכיאטרי, שנמשך לפרקים בערך שלוש שנים. למרות שהרבה אנשים גורסים שזה בוודאי בגלל חוויות של התנסות בסמים שמטיילים עוברים בטיול שלהם, חשוב לי להדגיש שיותר משכטה פה ושכטה שם של ג'וינט מעולם לא נגעתי בסמים, בטח שלא כדורים למינהם. אני עדיין נוטל אדרונקס, 4 מ"ג, לפעמים יש נפילות אבל בסך הכול די רגוע. הבעיה היא חומת הבדידות שעוטפת אותי כבר, אולי, יותר מעשור (ואולי יותר). רק לימודי השלמת הבגרויות והטיול עצמו הוציאו אותי במידה מסוימת מהבדידות. אבל מלבד זאת, נאדה. לא יוצא, לא מבלה (מסיבות, חתונות וכו' גורם ודאי לדכדוך עמוק), ולאחר שעות העבודה, אני נמצא רק עם עצמי. לא רע לי ולא טוב לי במצב הקיים. מאז שחזרתי זנחתי את רוב החברים שלי, עם החלק שנותר אני כמעט לא נמצא בקשר רציף. מלבד הלימודים אני כמעט ולא מתידד עם אנשים חדשים, אפילו די משתדך להירתע מכך. הפסיכיאטר גורס כי מבנה האישיות שלי גורם לי לא לרצות להיות מוקף באנשים יתר על מידה, במיוחד קשרים שהם יותר משטחיים או רדודים, אני מניח אינטימים. הוא חושב שאני צריך לקבל ולהשלים עם כך, אבל אני לא חושב שאני יכול וגם לא יודע איך בדיוק אפשר להשלים עם מצב כזה - לא מבין גם איך מצב כזה יכול להיות עדיין בגדר נורמטיבי. כמו כן, הוא המליץ לחזור לימי התרמילאות, להמשיך לטייל ולנדוד בעולם - במצב כזה אני באמת אדם אחר, יותר חברתי. אבל יש יותר מדי תירוצים למה לא עכשיו או ליישם את זה שוב, ללמרות שהייתי שמח לטייל שוב.