כשאין יכולת כלכלית לבן אדם שנקרא לו $

"בכל אדם יש דבר יקר, שאינו נמצא בשום אדם אחר" כשאין לבן אדם $ יכולת כלכלית לקבל עזרה קודם וכאשר בלי הורים הוא צריך להתמודד עם אח עם בעיה נפשית והתנהגותית חמורה , וכשהוא (הבן אדם $ שיש לו אח) מתפרץ לבסוף ומאושפז בכפיה, הטיפול הכפוי, והתרופתי גם כשהוא לא כפוי,אם יש דבר כזה, מתעלם מזה, ומסכן את הבן אדם $ הן מבחינת היותו כפוי ומעורר התנגדות, הן מבחינת תופעות הלוואי החמורות והקשות שמתלוות אליו, והן מבחינת תקופת ההסתגלות המסוכנת לתרופה, שבה התלונות שלו לא זוכות לטיפול , אם הן מספיקות להגיע למישהו בכלל. גם האבחנה של הסמפטומים כאשר היא נערכת, היא דרך אבחנה שמתיחסת לאדם כאל מכשיר ולא כאל אדם, וכמובן שהטיפול הוא כזה גם כן . יכול להיות שישנם מוסדות פסיכיאטריים שבהם היחס עדיף והטיפול עדיף. יכול להיות שיש דרכים שעולות כסף שקיימות להתמודד עם התופעה הזאת. יכול להיות שיש הבדל בין קופות החולים שונות בטיפול השגרתי ובטיפול כאשר חבר מתאשפז בבריאות הנפש, יכול להיות שצריך לשאול את השאלות הנכונות ולא כל אחד מסוגל או יודע לשאול אותן או להגיד את הדבר הנכון, אבל זה גורם לחוסר שוויון בין האנשים ולאי צדק של מערכת זוכי זה חושף חלק מהאנשים לסכנות חמורות בלי יכולת להתמודד איתן, וזאת במקום לעזור להם.. אני חושבת שהמדינה ובתוכה בעלי המקצוע, מערכת הבריאות, ומערכת המשפט, לא מאפשרת לחלק מהאנשים חיים תקינים.

שלום רב, אכן ת מעלה בעיה קשה. מטופלים רבים לא מקבלים את מה שהם צריכים כי לא תמיד המערכת קשובה להם. לפעמים נוח יותר להקשיב למי שיודע לצעוק או למי שמתבטא באופן רהוט וברור, והתעלם ממי שקשה לו להתבטא ולהסביר את עצמו. למרות שלא תמיד זה קורה, עדיין חלק נכבד מהמצבים שתארת קורים, ולצערי לא נראה שעומד לחול שינוי של ממש במצב הזה. זה לא רק עניין של תקציבים (אם כי אין לי ספק שכסף היה עוזר מאד) אלא עניין של תשומת לב, של איכפתיות אמיתית ויחס. חלק מהמטופלים מקבלים את מה שהם צריכים, אבל לצערי לא כולם.