מספר שאלות

שלום, אני סובלת מדכאון וכן מהפרעה דו קוטבית, נוטלת רסיטל וטגרטול ויש לי מספר שאלות: 1. החשק המיני שלי פשוט נעלם לגמרי!!!!מה אפשר לעשות בעניין? 2. מה הסיכוי שהילדים שלי יסבלו מבעיות נפשיות? 3. לאחרונה אני מרגישה מעין תחושת חוסר אכפתיות כזו למה שוקרה סביבי, כאילו שום דבר לא מרגש אותי עד הסוף, או מצחיק אותי עד הסוף או מעציב אותי עד הסוף...האם זה פשוט אומר שאני בפעם הראשונה בחיי מאוזנת, דבר שפשוט מעולם לא היה לי (כי תמיד הייתי או בהיפו או בדכאון עמוק...)וככה כל האנשים חיים??בבינוניות???איזה תחושה מוזרה זו בשבילי....האם זה טוב? האם זה צריך להיות ככה? זה קצת מפריע לי באיזשהו מקום...

נינה שלום, מבחינת החשק המיני- בד"כ האפשרות העיקרית היא החלפת הטיפול. בד"כ רסיטל נחשבת כתרופה עם מעט תופעות לואי מיניות, אבל גם הוא יכול לעשות תופעות כאלו. האפשרויות הקיימות הן החלפה לציפרלקס או לתרופה מקבוצת הטריציקליים. אגב, הרסיטל עצמו לפעמים גורם לתחושה של כהות חושית, כפי שאת מתארת. אם עיקר הבעיה היא הפרעה ביפולרית ודיכאון, יש לשקול טיפול של מייצב (במקום טגרטול) בליתיום או בלמיקטל. במקרים אלו יכול להיות שתוכלי להסתדר רק עם מייצב וללא נוגד דיכאון (כמו הרסיטל). בהצלחה.

תודה על התשובה,אך לא התייחסת לשאלתי בנוגע לסיכויי הולדת ילדים שיהיו חולים גם הם??? העניין הוא שאני לא חושבת שאני יכולה להפסיק את הרסיטל כי אני לוקחת אותו גם לטיפול בבעיות אכילה, התפרצויות זעם, ומחשבות טורדניות. האם גם בזה יכולה לטפל תרופה מייצבת כמו שציינת?? הפסיכיאטר שלי בחר לתת לי טגרטול ולא את התרופות האחרות שציינת מאחר ואני מפחדת מעלייה במשקל, שלדבריו היא אחת מתופעות הלוואי של התרופות המייצבות האלו. קהות החושים הזו מטרידה אותי מאד, איך אדע אם זה אכן הרסיטל??האם אתה אומר שכדאי בעצם לנסות להחליף טיפול??אני מאד חוששת להחליף את התרופות עכשיו כי סך הכל אני במצב די יציב נראה לי... תודה!

שלום רב, אני מוכרת למערכת הפסיכיאטרית כבחורה עם הרבה דחפים. קודם כל אני כרגע נמצאת בשלבי הפסקה מהפרעת האכילה (אנורקסיה PUREGINGTIPE), מהכדורים (MODAL 150 מ"ג ביום ואיטומין 80 מ"ג ביום), יש לי חבר שאני גרה איתו וגם מצאתי עבודה שאני עובדת בה כבר כחודש (אחרי שכ-6 שנים לא עבדתי בכלל בגלל האנורקסיה...) ומה שמטריף אותי זה שחוזרים אלי כל מיני דחפים כמו - לחתוך את עצמי, לקחת כדורים בכמויות גדולות ע"מ לברוח מכל זה...(ויש לי כבר נסיון עם כל זה, וגם הייתי מאושפזת במחלקות סגורות בבי"ח פסיכיאטרי בגלל זה) ולמרות שהמצב טוב יחסית, אני עדיין חושבת בלי סוף על הדחפים האלה וזה לא יוצא לי מהראש. ובדר"כ כשזה ככה, אני תמיד מבצעת את מה שאני חושבת עליו וזה מה שמפחיד אותי. אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד... ואני לא מפסיקה לחשוב על הרצון שלי לחזור למחלה (האנורקסיה), על הרצון שלי לבלוע כמות גדולה של כדורים רק כדי לטשטש את החושים לזמן מסויים ופשוט לברוח ("לנוח"...). מה אני עושה? אין לי שמחת חיים ואני פשוט מתה מבפנים...