מר דיכאון שוב דופק על הדלת

דוקטור יקר, שוב הגיע הדיכאון. שוב הכל צבוע בשחור עכור. הסיוטים לא עוזבים בלילות. גם מלחמת לבנון מככבת בחלומות אתה לוקח את הכדורים הנכונים. כמו שכתוב. אבל כלום לא עוזר נגד חוסר הוודאות והכאב הבלתי נגמר. הארגון שלך עומד לגמור את הקריירה. וועדת סל שיקום.... החבר שלך פרש... הוא אומר לך שאנשים עם הפרעת אישיות גבולית לא מסוגלים לראות את האחר. שאני מוצפת מדי ואין לו כוח אלי.... אני מדברת בעיקר עם התא הקולי של הסלולרי שלו... הסלולרי על מצב כבוי. אני שבורה ובוכה. למה? למה?? תגיד לי למה רק אתם אנשי המקצוע רואים אותי??? אודה לתשובה שלך.... כי רק אתם הפסיכיאטרים לא שפטתם אותי מעולם. רחל

רחל שלום, יש משפט ישן שאומר (בתרגום חופשי): "גדרות טובות עושות שכנים טובים". למטפל, הנמצא מאחורי גדר ברורה מול המטופל, הרבה יותר קל לשמור על יחסי איכפתיות ודאגה אמיתית בזכות אותה גדר. מי שחי איתך באותו בית- הרבה יותר קשה לו. מי שחי איתך לא רוצה להיות המטפל שלך. הוא רוצה להיות בן-זוג. זה תפקיד אחר לגמרי. לרופא או פסיכולוג יותר קל לראות ולהבין שהאדם שמולו סובל מהפרעה שלא בשליטתו מאשר לאדם שאינו איש מקצוע או אדם שחי עם מישהו הסובל מהפרעה נפשית. ועם כל זה, לפעמים נמצא אותו בן זוג שיכול ורוצה להכיל אותך בטוב וברע. זה לא פשוט, אבל אני יודע ומכיר זוגות כאלו. כולי תקווה שגם את תגלי את האושר המלא בעתיד. מחזיק לך אצבעות.