לא מבינה את עצמי

אני לא יודעת מה יש לי. אני מרגישה נורא עצובה בשנה האחרונה שמתי לב שאני לא מצליחה להביט לאנשים בעיניים. זה הפך למטרד רציני. אני כל כך אוהבת אנשים אבל במקום להתרכז במה שיש להם להגיד אני מתרכזת באיך הם מסתכלים עליי ובמבט שלהם והעייניים שלי כאילו ננעלות. אני מרגישה חסרת אונים לפעמים. אני נכנסת לדכדוך כזה מוזר. ומן הסתם זה לא פרי דמיוני. זה מקשה עליי ליצור חברויות בצורה נינוחה. ולא רק שאני לא מצליחה להביט לאנשים זרים בעיניים גם לבני משפחה וגם לחברים שלי ולחבר שלי. התחושה הזאת נורא קשה לי במיוחד בגלל שאני בזמן האחרון לא מצליחה להירדם ויש לי בעיות שינה. אני מרגישה שזה פוגם לי בנורמטיביות ביומיום. אני לא אשקר, הרבה פעמים יש לי מחשבות אובדניות. אני מרגישה בודדה ולבד.אני פשוט מרגישה עצובה נורא. כל כך בא לי להיות חברותית כמו שאני אוהבת וליצור קשרים ולטפח את מה שיש ואני לא יכולה... אני נורא מיואשת ולא יודעת למי לפנות. במשפחה יקבלו את זה כמשהו תמוה ואין מצב להזכיר את זה בפניהם. אני לגמרי לבד בעניין הזה... אני מרגישה כמו משוגעת שהולכת לבדי ומחפשת עזרה.

שלום, את צודקת. בהחלט הרגשה לא נעימה. כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי דרך קופת חולים כדי לשלול בעיה נפשית שדורשת טיפול שיחתי או תרופתי...