מה עליי לעשות

אני סובלת שנים מסכיזופרניה פרנויה,ומנסה להתמודד עם זה בשקט.רק ההורים שלי יודעים על המחלה,למרות שקשה להם לקבל אותה.ב 5 השנים האחרונות,אני לא סובלת אירועים משפחתיים. קשה לי לשתף את המשפחה שלי הקרובה בדברים שאני עושה,כי איכשהו אני לא מרגישה שהם מספיק תומבים בי. כשהתפרצה אצלי המחלה בגיל 18,הם קיבלו אותה בעל כורכם,והרגשתי שהייתי בשבילם אכזבה גדולה. כבר שנים מתמודדת לבד ובשקט,ורוב הזמן שאני לבד אני בוכה. (אובחנתי במחלה בגיל 18,כיום בת 35,ומטופלת בתרופות)

לאנה שלום, ראשית כואב אני בכאבך, בבדידות, בהסתרה [זה לוקח הרבה אנרגיות], ובדמעות שלך! כפי שהבנתי עיקר הקושי שלך כי במשפחה לאחרונה לא כל כך מקבלים אותך וגם שהיית רוצה יותר יחס מכל המשפ' ומהם את בכלל מסתירה. אני ממליץ לך לפנות לפורום משפחות של מיל"ם אבל זה יותר כלפי המשפ' שלך שהם ילכו אבל את צריכה לשבת ולהתייעץ על כך גם כלפייך ואיך לנסות קצת לשתף יותר וכמובן עם הכוונה ותמיכה. תבררי אצלם גם. מאחל לך בהצלחה רק הערה קטנה: את כותבת "בגיל 18 'אובחנתי'. ואת בטוחה שאם כך 'אובחנת' ז.א. כך אמר פסיכיאטר. אז זה ככה. ואני מעורר את השאלה הידועה: האמנם? גם אני מנסיוני כותב, אכן 'אובחנתי' כסכיזופרניה. כי כך הרופא ביהירותו החליט. נו, אז מה? כיום אני בריא לגמרי.

שלום אנה. אני מבין את סבל שלך ורצון להשתנות. חשוב לדבר על זה עם רופא מטפל או עם פסיכולוג. אולי גם טיפול משותף עם הורים- משהו תמיכתי וכמובן תרופות. לא כדאי לחשוב על אבחנה, תחשבי על טיפול בסימפטומים, בתקופה אחרונה הופיעו הרבה תרופות חדשות ויעילות. לא להתעייש, לשתף פעולה בטיפול עם איש מקצוע-דרך ישירה לרמיסיה ממושכת...אולי כדאי גם לחשוב על שיקום, עבודה ודיור מוגנים... בברכה, ד''ר רודרמן