משהו שכתבתי הרגע

נחמו אותי אנא!!!!! נחמו אותי שימרו עלי שמחו אותי הגידו לי מילים טובות תראו לי כמה אני נורמלית שכנעו אותי שכל זה רק דמיון שזה לא קרה לי באמת שלא נכבשתי בידי השטן הזה שהרופאים קוראים לו חרדה שלא השתלטה עלי המחלה שלא גזלה ממני את חיי שיש לי סיכוי שהחיים לא נגדי שהעולם בעדי שיש בי שמחה שלא הכל אבוד שאפשר לצאת מן התופת שאפשר לצאת מן התופת גם כשהתופת הזאת היא הראש שלי חבקו אותי חזק תנו לי לנוח רוצה לחייך רוצה להרגיש מהי שימחה להאמין שהיא אפשרית גם עבורי גם עבורי

לשיר שלום רב, האם תוכלי לפרט במה מדובר? בברכה,דר' י. בייטלמן

תודה על התגובה המהירה. כתבתי את תחושתי הנוכחית ללא ניסוח או בקשה ספציפיים לא תכננתי לפרסם, אבל בהחלטה של רגע החלטתי שכן. העניין שלי הוא סבל קשה מחרדה שנמשך כבר למעלה מ-10 שנים. בהתחלה ללא טיפול ובהמשך בטיפול פסיכותרפיה + תרופה (אפקסור) כל השיטות שבעולם כבר ניסיתי - תזונה, דיקור,פסיכולוגים משיטות שונות, תרופות שונות... וכלום. אני מתפקדת ועובדת. אבל מועקה גדולה שחורה נמצאת כל הזמן בנפשי והרבה גם בגופי (רעד, עייפות, עילפון). מה שהתחיל כחרדה נמשך לדיכאון. גם כשאני מחייכת בחוץ תמיד אכנס מדי פעם לשירותים, כדי לזעוק את נשמתי... (בלי סיבה "אמיתית" בשטח) , בבכי או בצעקה מאופקת... לא עברתי טראומה ממשית, אבל נכנסתי ללופ חרדתי שנראה שאחרי תקופה כה ארוכה אין ממנו יציאה... כל הזכרונות שלי הם של סבל, כל המחשבות שלי הם של לחץ וחשש... מכירה רק מציאות של הישרדות. כל זה למרות שהחיים בחוץ לפעמים מחייכים וגם אני, רק שהחיוך לא תופס מקום כמו הסבל, החבילה הכבדה הזאת, השטנית הזאת, הבלתי ברורה, שאני נושאת בתוכי. זו לא אני ה"מקורית"... יש בי צדדים עליזים, אני בן אדם יצירתי, חייכני, ידעתי פעם גם לשמוח באמת. מרגישה שהחיים ברחו לי, אבדו לי. זה גם מקשה ומרחיק אותי חברתית כי זה לא משהו שאפשר להסביר למישהו. ("חכי רגע, רק אשחרר צרחה..") העצות לא מועילות לי (לחשוב חיובי וכו'), הייתי רוצה נחמה אמיתית. חיבוק הוא סוג של נחמה כזו, לפחות לרגע. אני בת למעלה מ-30 והעתיד לא ברור והבדידות כמובן משחקת גם תפקיד. לאחרונה התחילו יותר מחשבות אובססיביות על המצב ועל ההתייחסות שלי אליו "אני צריכה לחשוב ככה" "לא, עדיף להתייחס לזה ככה.." "לא, בעצם.." טחינת מחשבות בלתי נגמרת... שבוע שעבר התחלתי לקחת ציפרלקס (בנוסף ל-75 מ"ג אפקסור שאני כבר לוקחת שנים), וכרגע אני במינון של חצי כדור (5 מ"ג) - יתכן שמשפיע רע? מגביר חרדה/מחשבות אובססיביות? אין לי ספק שהגביר דפיקות לב בימים הראשונים, אבל לגבי התחושה הנוכחית לא בטוחה אם השפעת הכדור כי לא לגמרי חדש. שוב תודה, שיר

את מעוררת רגשות וחמלה,אני מיזדהה,ראשית יש לך אומץ ביטוי,בא לי להמליץ לך על סדנאת כתיבה מעולה של שוש שמיר, מאחר ואת אוהבת לכתוב,וזה דרך ריפוי בהחלט,אני הייתי תלמידה שלה עד עכשיו והדכאון קבל כתיבה של סיפורים שירה מאוד ממליצה עם תרצי פרטים אשמח לעזור,אין לי ספק שיש לך כוחות נפש לא מוגבלים לצאת מהבעסה ליצירה קוראים לי אסתר ואני מלכה,,,,,,,,,סתם

תודה לך על ההודעה. אני אכן חושבת שהכתיבה משחררת ולו משהו. במקרה שלי הכתיבה יוצאת מעצמה גם ללא סדנה, ועדיין ייתכן שסדנה כזו יכולה לעניין אותי. איך אפשר ליצור איתך קשר בכדי לשמוע פרטים? אגב, מעניין לדעת למה בחרת בכינוי זה.