סתירה בחיי הסוכרתיים — המשך 2

ד"ר קנטר היקר, בהמשך להתכתבותנו אתה מוזמן להקיש בגוגל: האם לאיזון מקסימלי של גלוקוז יש תפקיד הכתבה הראשונה שתופיע מכילה את הנתונים. בהערכה רבה

שלום לך העבודות שהוצגו בכנס הארו בסן פרנציסקו מוכרות לי. מה שמסתתר מאחורי המחקרים הללו היא העובד שכנראה שבסוכרת ממושכת במבוגרים הנזק הטרשתי בכלי הם כבר קיים ולכן שינוי אינטנסיבי ברמת האיזון שלהם בשלב הזה אינה משפרת או מונעת את הטרשת שכבר קיימת. המסקנות שלהם הן- איזון מקסימלי של גלוקוז בחולים שעדיין לא פיתחו מחלה מאקרו-וסקולרית משמעותית או עם משך קצר יחסית של סוכרת יכול למנוע אירועים קרדיו-וסקולריים. לעומת זאת בחולים עם מחלה מאקרו-וסקולרית משמעותית או משך ממושך של סוכרת אין לטיפול האינטנסיבי יתרון מבחינת הורדת סיבוכים קרדיו-וסקולריים. בהקשר זה חשוב לציין גם את תוצאות מחקר ה-EDIC שהיה מחקר המשך ל-DCCT ונערך בחולים עם סוכרת מסוג 1. במחקר זה הראו שבחולים צעירים יחסית שהחלו את המחקר ללא עדות למחלה קרדיו-וסקולרית, איזון מקסימלי של גלוקוז בשנים הראשונות מנע סיבוכים של טרשת ופגיעה מאקרו-וסקולרית. מאידך אין כל ספק לגבי השפעת האיזון האינטנסיבי על הפגיעות המיקרו-וסקוריות (עיניים, עצבים, כליות ועור). השורה התחתונה היא שאיזון סוכרת לרמות המוגלוביין מסוכרר של פחות מ 7.0 היא עדיין המטרה באיזון וטיפול בסוכרתיים.