כנס של אגודת הסוכרת האמריקאית

לכל עמיתי, כנס מענין מאוד של האגודה לסכרת האמריקאית התקיים לפני מספר ימים באתר של האגודה ניתן למצוא מאמרים מאלפים . כתובת האתר למי שלא מכיר, WWW.DIABETES.ORG - ברור שהמאמרים הם באנגלית. אני בטוחה שאלה שיכנסו לאתר ישאבו מידע מענין מאלף ומחכים זהבה

תגובה על תגובה, אני מקוה שבקרתם באתר ונוכחתם כיצד מטפלים בחולים במדינות אחרות. בעצם מי שהיה צריך לעיין בדיונים הם אלה שמטפלים בנו. יש מדניות בהן הרופא והצוות עוקבים אחרי התרופות, מועדי הבדיקות, יעילות הטפול, ועוד והם דואגים אפילו להזמין את המטופל לבדיקות התקופתיות. במדינה שלנו קשה לצפות לשירות מסוג זה אבל הייתי רוצה לדעת מי מכם נכנס לרופא שלו והוא מייד יודע במה טופל ובאם חל שינוי במצבו. זהבה

זהבה שלום, בפורום מותר להלין על המציאות. כללית הטיעון שלך נכון. אבל מדוע שנאשים מישהו פרט לעצמנו ? יש בעיה בהגדרה הבסיסית של מהות הטיפול הרפואי, ואיני בטוח שזהו כשל רפואי (משמע שאנו מייחסים אותו "לרופא") אלא של המערכת בכלל. משמע, כל הסביבה העומדת לרשות הרופא אינה מאפשרת לו להציע מן טיפול כמו שאת ואני היינו רוצים. הבה ונדון בנפרד ברופא ובביה"ח שבו אנו פוגשים את הרופא. התשתית הינה באחריות ביה"ח - התיק, המעקב, המיחשוב, הגישה, האחות, המקום וצורתו, ועוד משתנים רבים המשפיעים מאד על תחושתך והערכתך לטיב הטיפול, ונניח דברים בטלים כגון דיוק, תור, סדר וכו'. ונניח והרופא משתלב במערכת המסדירה עבורו את כל "סביבת העבודה" באורח כמעט מושלם - אני מניח שהיה ביכולתו להציע גם ידע מקצועי באיכות אחרת, וגם כל המעקב והניתוח היו נראים שונים בתכלית וגם יעילים ללא היכר. אבל כאשר רובנו, כולל הרופא, מבזבזים אנרגיה על פרטים וכלים שהמערכת צריכה להציע - אנו נשארים בסופו של דבר בטיפול רפואי לקוי. הבעייה שלנו במדינת ישראל ואני לא מצטנע ונמנע בהגדרות כוללניות שאני חושב שהם לב הבעיה - היא בתשתיות. בכל תחום - לימודים וחינוך, תחבורה, תקשורת, בריאות ומשפט וכו' - וזה משליך עלינו כפרטים המחכים למערכת הממוסדת שתסיע לנו - והיא מתנערת מאיתנו . שידרוג המערכות הציבוריות והכושלות מטבען הוא סיפור ארוך ולא מעיניינו. השאלה מה אנו עושים. היות ומדובר על ציבור גדול של סוכרתיים, והיות רובו של הטיפול נתון בידנו, אני סבור שיש ליצור מערכת "תומכת חולה" ולא כמו שיש כיום מערכת אטוקרטית שאינה מתירה שום אוטונומיה לחולה. כך ניתן בתהליך הדרגתי להוציא את החולה והרופא מהמסגרת הקיימת והלא יעילה לפינה רפואית בה יוכלו להתייחד בטיפול בסוכרתי ובמעקב הרפואי היעיל. אמנם הוקמו"מרפאות החוץ" אבל אלה סובלים מכל הליקויים של המערכת הרפואית הקיימת - תיקים, אחיות, מעקב לקוי שהוא אישי ולא מערכתי וכו'. בכלל, דומני שרמת המיחשוב בממסד הרפואי עדיין מצוייה הרחק במילניום הקודם בימי מסעות הצלב. מתקיים שם בשם הקרונות של סודיות פיצול של המידע - אין להם תמונת מידע אחידה, כאילו שרופא העיניים והרופא האנדוקרינולוג לא צריכים לראות את אותו המידע. זאת שגיאה בסיסית בכל עקרון של מידע, ומעת לעת אנו קוראים על טעות איבחונית כמו במקרה של מאיר אריאל שבו תמונת המידע שבורה ולא אחידה ולכן נגרמת פרוגנוזה שגוייה והחולה יכול להתחיל ולהתכונן ללוויתו הוא. ולכן עצוב אבל רצוי גם לדעת לבד. הנושא מורכב ואני משתוקק לכתוב על כך מאמר שלם. המידע הוא תנאי ברפואה. רק אח"כ יש מקום לידיע הרפואי. מאיר

זהבה שלום, בפורום מותר להלין על המציאות. כללית הטיעון שלך נכון. אבל מדוע שנאשים מישהו פרט לעצמנו ? יש בעיה בהגדרה הבסיסית של מהות הטיפול הרפואי, ואיני בטוח שזהו כשל רפואי (משמע שאנו מייחסים אותו "לרופא") אלא של המערכת בכלל. משמע, כל הסביבה העומדת לרשות הרופא אינה מאפשרת לו להציע מן טיפול כמו שאת ואני היינו רוצים. הבה ונדון בנפרד ברופא ובביה"ח שבו אנו פוגשים את הרופא. התשתית הינה באחריות ביה"ח - התיק, המעקב, המיחשוב, הגישה, האחות, המקום וצורתו, ועוד משתנים רבים המשפיעים מאד על תחושתך והערכתך לטיב הטיפול, ונניח דברים בטלים כגון דיוק, תור, סדר וכו'. ונניח והרופא משתלב במערכת המסדירה עבורו את כל "סביבת העבודה" באורח כמעט מושלם - אני מניח שהיה ביכולתו להציע גם ידע מקצועי באיכות אחרת, וגם כל המעקב והניתוח היו נראים שונים בתכלית וגם יעילים ללא היכר. אבל כאשר רובנו, כולל הרופא, מבזבזים אנרגיה על פרטים וכלים שהמערכת צריכה להציע - אנו נשארים בסופו של דבר בטיפול רפואי לקוי. הבעייה שלנו במדינת ישראל ואני לא מצטנע ונמנע בהגדרות כוללניות שאני חושב שהם לב הבעיה - היא בתשתיות. בכל תחום - לימודים וחינוך, תחבורה, תקשורת, בריאות ומשפט וכו' - וזה משליך עלינו כפרטים המחכים למערכת הממוסדת שתסיע לנו - והיא מתנערת מאיתנו . שידרוג המערכות הציבוריות והכושלות מטבען הוא סיפור ארוך ולא מעיניינו. השאלה מה אנו עושים. היות ומדובר על ציבור גדול של סוכרתיים, והיות רובו של הטיפול נתון בידנו, אני סבור שיש ליצור מערכת "תומכת חולה" ולא כמו שיש כיום מערכת אטוקרטית שאינה מתירה שום אוטונומיה לחולה. כך ניתן בתהליך הדרגתי להוציא את החולה והרופא מהמסגרת הקיימת והלא יעילה לפינה רפואית בה יוכלו להתייחד בטיפול בסוכרתי ובמעקב הרפואי היעיל. אמנם הוקמו"מרפאות החוץ" אבל אלה סובלים מכל הליקויים של המערכת הרפואית הקיימת - תיקים, אחיות, מעקב לקוי שהוא אישי ולא מערכתי וכו'. בכלל, דומני שרמת המיחשוב בממסד הרפואי עדיין מצוייה הרחק במילניום הקודם בימי מסעות הצלב. מתקיים שם בשם הקרונות של סודיות פיצול של המידע - אין להם תמונת מידע אחידה, כאילו שרופא העיניים והרופא האנדוקרינולוג לא צריכים לראות את אותו המידע. זאת שגיאה בסיסית בכל עקרון של מידע, ומעת לעת אנו קוראים על טעות איבחונית כמו במקרה של מאיר אריאל שבו תמונת המידע שבורה ולא אחידה ולכן נגרמת פרוגנוזה שגוייה והחולה יכול להתחיל ולהתכונן ללוויתו הוא. ולכן עצוב אבל רצוי גם לדעת לבד. הנושא מורכב ואני משתוקק לכתוב על כך מאמר שלם. המידע הוא תנאי ברפואה. רק אח"כ יש מקום לידיע הרפואי. מאיר

שלום מאיר, בעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם כל דבריך באשר למערכת ולתשתית . ובכל זאת יש רופאים שמצליחים לפעול בצורה תקינה פחות או יותר אפילו שהמערכת לקויה. ומאידך יש רופאים שמשתלבים כ"כ טוב, שרואים את עיקר תפקידם בחלוקת מרשמים. הייתי רוצה לראות יותר רופאים מהסוג הראשון שיוצאים נגד הליקויים. זהבה