הומור יהודי בתקופת השואה

שלום כולם, תודה על התגובות הנפלאות ששלחתם, יש לי המון חומר למחשבה. אין ספק שבכל גיל ההבנה וההתייחסות שלי לשתיקה ולסיפורים של הורי, בני המשפחה והמכרים היו שונים. אני זוכרת שבגיל 17 תוך כדי נסיעה באוטובוס בערב הזכרון לשואה ולגבורה, שרבטתי כמה מילים לסבתי אשר נרצחה באושוויץ. (פורסם בידיעות אחרונות). בכמה משפטים : סיפרתי לסבתי הי"ד, "היי שקטה, הבנים שלך בנו משפחות, המטוס למעלה זהו מטוס ישראלי עם טייס יהודי שמגן עלינו" וכו' . היה כעס, עצב נוראי, ותחושה קשה של אין אונים (מה אני כבר יכולה לעשות? כלום). כל זה נכון עד ליום ששמעתי ברדיו ביקורת על הסרט:החיים יפים. לא רציתי לראות את הסרט. בערתי כולי בכעס על איך הם מרשים לעצמם לעשות ממשפחתי הנרצחת צחוק. אבל לחיים יש דרך אחרת ללמד אותך. לעולם לא אשכח איך שיצאתי מהסרט. הרגליים שלי רעדו. לא הוצאתי מילה מהפה הרבה זמן. ומאז - ההתמודדות שלי בחיים היא באמצעות ההומור. אין ספק שחיי השתנו מאותו יום. אז יש תקוה...

עבודת הדוקטוראט של חיה אוסטרובר עסקה בהומור כמנגנון הגנה בשואה. לינק לעבודה: http://web.macam98.ac.il/~ochayo/humor/absracth.htm מיכל נגה כוכבית מנהלת פורום התמיכה לבני הדור השני והשלישי בתפוז.

אני ראיתי קודם כל את האמירה שלך על ההתיחסות השונה שלך כל תקופה בחייך לשתיקה שבה גדלת. ספרי על כך, אם את יכולה, ובעיקר איך ההומור עזר לך בהתיחסות לשתירה הזו. תודה.