לפשוט אני

היי.... אני כל כך מצטערת לקרוא את שאת עברת ועוברת מידי יום ביומו תאמיני לי שאני מבינה אותך גם לי יש ימים שאני חשה כל כך מתוסכלת במיוחד שהיתי אישה פעילה שעבדה 10 שעות ביום ותפקדתי בבית בכל המובנים והיום אני חשה כמו שבר כלי..אולם הפחד מהסכין הוא כל כך גדול אצלי שאולי זה אחד הדברים שגורמים לי כרגע בכל אופן לא להשבר ולברוח לכיוון זה מה גם שיש לי תאומות בנות 9 שהן רק שומעות על הניתוח הן נכנסות ממש להסטריה מהפחד שמע אני אשאר נכה בכל הפלג העליון וכיום הילדים הם כל כך פקחים שקשה להסטיר מהם את מה שאני עוברת מה גם שלדעתי עדיף לשתף אותם מאשר לגרום להם למשבר באופן מפתיע....כפי שכתבתי לך אני עוברת עכשיו עירויים של לידוקאין ומגנזיום באשפוז יום והטיפולים כשלעצמם מאוד לא נעימים אני חוזרת מטיפול כזה כמו סמרטוט ויש לי עו כברת דרך בתוספת לטיפולים אני מקבלת גם את הגאבפנטין 400 מ"ג 3 פעמים ביום ואתמול הרופא העלה לי גם את המינון של הפרקוסט 5 ל-10 כדורים ביום...יש ימים שאני ממש מתגלגלת מכאבים והגוף שלי מורעל מכל כך הרבה תרופות אבל אני חייבת להיות חזקה לפחות בשביל הבנות שלי לא להשבר כי אחרת כל המשפחה שלי תתפרק...אני מקווה שגם את תצליחי בשלב מסויים להתחזק...ואולי לא לבצע ניתוח נוסף...איני יודעת לאילו מגבלות הגעת ומה מהות הנזק שלך אולם אצלי איני מתפקדת ביד ימין שהיא היד העקרית שלי ולכל אורכה יש לי מספר סוגי כאבים ולא רק כאב אחד שנמשך מכוון הצוואר כאשר לאחרונה הופיע לי גם בלט דיסק שהכאבים בגב התחתון גורמים לי לקושי בהליכה אז מה אומר לך החיים הם לא מה שאנחנו תמיד רוצים ומצפים ויש הפתעות לא נעימות אך יחד עם זאת אנחנו חייבים לעשות כוחות ולא להשבר...אשמח אם תוכלי לומר לי איך מגיעים לאותה עמותה שאפשר להיעזר בה לגבי תרופות ..אישית אני מודה לך על הנכונות שלך לעזור יישר - כוח ומקווה שתצליחי בכל מה שאת מחליטה לעשות בהמשך אישית אני מחזקת ומחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך הצלחה מכל הלב מחבקת אותך בחום .... את יכולה לכתוב למייל שלי [email protected]

היי סימונה, רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת, אז הנה אני עונה. ראשית - המצב שלי לא משתנה. הוא כואב, קבוע ומגביל, אבל אני חושבת שכבר אמתרי את זה לא פעם כאן ובכלל- אני לא מוותרת לעצמי, ולא מרחמת על עצמי, ולא עסוקה בלקטר רוב היום... אני משתדלת לעשות מה שיותר דברים שהייתי עושה קודם לפציעה, גם אם זה אומר בקצב אחר וצורה אחרת, ולפעמים עם פשרות שלא הייתי עושה בימים רגילים. ולמרות זאת - אני נהינית מדברים שאני מליחה לעשות למרות הקשיים. אני כמובן, מסוממת עדיין מהמורפיום שלי.... וכואבת מאוד. וכל מיני תוצאות של כל מיני בדיקות שמגיעות עכשיו קצת מציקות לי - יכי הן מצביעות בצורה יותר מוצקה על זה שהיו פשלות בניתוח שלי, ושכנראה שוב לא אבחנו נכון את הבעיה ושוב טיפלו לא נכון, ועכשיו- כל מי שרואה את הבדיקות לא יודע מה לעשות ומה להציע לטיפול. התוצאה היא שאני ממשיכה להיות עם הקביים שלי, החברים הכי טובים שלי, ולכאוב, והכי הרבה -להתעצבן על חוסר האחריות של המערכת הרפואית בארץ. חוסר אחריות של רופאים , שהם בני אדם כמוני וכמוך, אבל הם חושבים שהם לפחות הסגן של אלוהים, אם לא אלוהים בעצמו, והם מרשים לעצמם לעשות כל כך הרבה ניסויים בבני אדם, מבלי שהם יודעים מה הם עודשים ומבלי שהם צריכים לשלם אחר-כך את מחיר הנזק שהם גורמים. חץ מזה - אני מנסה למצוא את השם של העמותה הזאת שסיפרתי כאן עליה שהיא אוספת תרופות מאנשים שנשארו להם עודפים ומעבירה למי שזקוק. בד"כ הם עשו את זה עם תרופות לחולי סרטן ולטיפולי הפריה, אבל הבנתי שהם הרחיבו את המעגל. אגב, זה התחיל משידור ברדיו, שמישהו עלה לשידור וביקש עבור אשתו אם למישהו נשארו כדורים מסוג מסוים. באותו יום הוא קיבל כל כך הרבה טלפונים, שמשם זה התחיל להתגלגל. אולי אפשר לעשות את זה גם אנחנו - אולי מנדי תרים את הכפפה ותיזום פנייה כזו לאחת מתכניות האקטואליה...? נראה לי שזהו בינתיים. מקוה שתרגישי טוב יותר. והמלצה, שאני נותנת לכל מי שאני מכירה - תנסי להיות עסוקה. תלכי להתנדב, תעבדי (במה שאת יכולה) - עשי כל דבר, כדי לא לחשוב על המצב שלך. הרבה פעמים המחשבות האלה רק הופכות את המצב לגרוע יותר. להתראות בינתיים, ]אני