מקורות האופטימיות שלי...

שלום.. הכל קשה, הכאבים, חוסר השינה, התפקוד האין סופי בבית- חוסר היכולת לנוח....העייפות, ערפול החושים ..חוסר הריכוז.. השיכחה.. הגירודים.... בא לבכות. ולא רוצה לחשוב על זה כי זה לא מועיל לי. ואני שומרת על אופטימיות בגלל מס' דברים שיש לי, כי הבנתי שלהגיד את מה שאין לי זה לא יעזור לי.. ויש לי הרבה! הבית והמשפחה שאני מטפחת שמסיחים את דעתי מהכאב.. פורומים באינטרנט שעוזרים בתמיכה . שינוי דפוסי המחשבה שלי- שינוי עמוק פנימי שמתוך החלטה אני מקבלת הכל בשלווה- כי אני הבנתי שכוח אמיתי מגיע רק מבפנים. הבנתי שכוח חיצוני עוזר על פניו - אבל זו אחיזת עיניים בלבד. קריאת ספרים בנושא של מודעות עצמית יכולים לעזור למי שרוצה לשנות דפוסי מחשבה. דוגמא: למשל: השם של העמותה "חיים מנצחים כאב" זו החלטה וזה דפוס מחשבה- אם הייתי חושבת אחרת- לא הייתי כאן היום.. ליל מנוחה .

גלית-את כה צודקת בדברייך ואכן ההיאחזות בטוב נותן לנו את הכוח לשרוד את הקשה. בהודעה שלך בעצם העברת את שני הצדדים - כמה שקשה לך במציאות, כמה שהכל קשה ביום יום ויחד עם זה, את מסתכלת על מה שיש לך ואז שורדת את הקשה. אני גם מרגישה משהו דומה. לגבי שם העמותה- שם העמותה זה העמותה למאבק בכאב והמוטו שלנו זה-חיים מנצחים כאב- וכפי שגלית ציינה בחוכמה רבה- יש מסר מאוד חשוב במוטו הזה וזה מה שאני רוצה לעזור לאחרים לעשות-לשנות את היחס וההתייחסות לכאבים שלא עוזבים אותנו. תמשיכי להיות כמו שאת ומקווה שהלילה יהיה קצת יותר טוב...

ולפעמים קשה ביותר לשמור על אופטימיות במיוחד כשבן הזוג לחיים לא תומך... קשה לו להבין שכל הזמן כואב לי, הוא חושב שאני מתנהגת כך ו"עושה לו פרצופים" בכוונה.. ואז כשאין תמיכה הסבל הופך להיות בלתי נסבל... כל הזמן הוא שוכח שכואב לי- כמה פעמים אפשר לחזור על התאור שיש לי בראש ובצוואר סכין באופן קבוע???? אני מבינה שגם לו יש מצבי רוח (למי אין) אבל המילים שהוא זורק.. המבטים... הורסים אותי.. הוא אומר לי שכל הזמן אני מרגישה לא טוב ואולי כדאי בכלל שנפרד... ואז כשזה קורה ואני נשברת ואומרת שכדאי לגשת לרבנות (וזה בדר"כ מלווה בהמון כעס וצעקות..) הוא מתחרט ... פעם הוא היה מתעלם מהנוכחות שלי במשך ימים שלמים... קשה.. אני לא יודעת מה יותר קשה.. הכאבים או היחס שלו.... כל הזמן זה אותו הדבר.. מעגל בלתי נגמר... ואז שום אופטימיות לא עוזרת אני לא יודעת מה לעשות.