דימיון מודרך והרפייה

לדניאלה - אני נדהם מהידע המקצועי הרחב. לגבי מה שאת כותבת על דימיון מודרך והרפייה/היפנוזה עצמית, כשיטות להגברת השליטה העצמית, ולשיפור היכולת להתייחסות לצורה שונה בכאב. כיום אני משתמש בשיטה של מודעות והתמקדות בכאב לפי הצורך כדי לאפשר שליטה גבוהה יותר. נראה לי שהכיוון של עבודה עצמית כדי להגביר יכולת שליטה והתייחסות טובה יותר לכאבים זה מה שיכול להמשיך ולשפר את המצב. רציתי לשאול: לגבי הרפייה - מומלץ ללמוד את הנושא אצל פסיכולוג שמלמד הרפייה (אני מכיר פסיכולוג מקצועי בתחום) או שיש דגשים מיוחדים לגבי הרפייה עם כאבים ויש מומחים ספציפיים שמומלצים בתחום ההתמחות בטיפול בכאב? לגבי היפנוזה עצמית הבנתי שזה שלב מתקדם יותר בהרפייה עמוקה. אני מתאר לעצמי שדימיון מודרך והרפייה זה יכול ללכת ביחד למרות שניתן לתרגל אותם בנפרד. בכל מקרה מניסיונך מומלץ דווקא ללמוד את הנושא עם פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בכאב, או שזה לא משנה והעיקר להתחיל לתרגל? ושוב תודה רבה.

יהודה היי, למרות שלכאורה קיימת אולי התחושה, ביחוד כאשר יש יותר ניסיון ואתה כבר לא רק מתחיל עם כל עיניין ההרפיות/היפנוזה וכו', שזה לא ממש משנה היכן ואם מי עושים את זה או ממי מקבלים את ההנחיות, כי את הבסיס הרי אתה יודע לעשות, וזה כאילו רק לתת מעין השלמות והעמקות. אבל, האמת שהיא, שלפחות מניסיוני, ולדעתי, ניראה לי כי חשוב לנסות לקבל הדרכה ע"י איש שבעל אוריינטציה להנחיית ססיות כאלו במטופלי כאב בפרט, אם זה פסיכולוג או פסיכיאטר. אני במהלך חיי כבר שנים מתרגלת דימיון מודרך/היפנוזה עצמית וכו'. בעבר הודרכתי לראשונה ע"י פסיכולוג אבל ללא רקע מיוחד, ומשם המשכתי לבד, וחשבתי שאני סך הכל עושה עבודה טובה, עד שבעצם לפני מס' חודשים במיסגרת אישפוז ממושך נפגשתי עם פסיכולוגית שמתעסקת בתחום, סך הכל עשינו 3 פגישות, בתנאים תת אופטימלים,בחדר רועש של בית חולים, אבל מה שהפקתי בשעה וחצי המיצטברת הזו, לא יסולא בפז עבורי, וכל ההבדל הוא שאדם שמכיר את נושא הכאב, הנחה אותי להיפנוזה מכוונת עם טיפים בהתאם, מול הנחיות כלליות, וההבדל בשבילי היה יום ולילה. סך הכל, לדעתי, לא צריך גם הרבה מיפגשים, רק כמה פגישות, 3-5, תלוי בך, לקבל עצות, ותרגול ראשוני, ואחר כך זה ממילא דורש עבודה עצמית ותרגול, שככל שמשקיעים יותר, כך התמורה שווה. אגב מושגים-הרפייה-זה המצב של הגוף כשהוא פשוט רפוי, ללא מתח שרירים, לרוב נהוג ללוות זאת בנשימות עמוקות. דימיון מודרך- תהליך בו המוח מדריך בעזרת דימיון לבצע מטלות או להשיג פתרונות כאילו היו ממש. כך ניתן לדמיין את הכאב עוזב את הגוף או אם הכאב שורף-לשנות לו את הטמפ', או להפחית בסקלה את העוצמה וכו'= מה שעובד.בד"כ כדי לאפשר זאת נוח שהגוף יהיה בהרפייה. היפנוזה-יותר בעייתי.הכרתית היא יותר עמוקה מאשר הרפייה, מצב גלי המוח אמור להשתנות.יכולה לאפשר השראה פוסט-היפנוטית, כלומר בעשייה נכונה ההורייה הניתנת בזמן הפעולה, אפשר לגרום לה להימשך להשפיע גם עם ההתעוררות.זהו בעצם הכלי האולטימטיבי לשליטה עצמית בכאב, שכן בתרגול מיטבי יכול לאפשר שיכוך כאב תוך רמיזה או סימן מוסכם, גם במצב עירות. זהו, קצת ניסחפתי, מקווה שלא העמסתי מידי, שבת שלום, דניאלה

שלום רב, סליחה שאני מתפרצת לדיון בין שניכם אך זה נושא אשר מאוד קרוב לליבי ולכן אני לא מתאפקת! רציתי להוסיף שלדעתי, הכי טוב ללמוד דמיון מודרך/היפנוזה עצמית אצל פסיכיאטרים המתמחים בתחום ספציפי זה ו/או פסיכולוגים רפואיים כי הם פסיכולוגים שמומחים לסייע לאנשים הסובלים מבעיות רפואיות ולכולם יש רשיון לעסוק בהיפנוזה. מנסיוני ומסיפורם של לא מעט חולים - יש בהחלט הבדל בגישה של פסיכולים רפואיים לבין פסיכולוגים קליניים שאינם מתמחים בטיפול באנשים הסובלים מבעיות רפואיות. הסוד בשיטות הללו הוא פשוט מאוד- ככל שמתרגלים, כך נהיים טובים יותר בשיטה וניתן להיעזר בהם ביתר קלות עד שזה כבר הופך כמעט לטבע שני-כפי שדניאלה כבר אמרה. אי אפשר לעשות קיצורי דרך בעניין הזה, צריך פשוט להתאמן כמה שניתן לאורך היום. הפסיכולוג הרפואי אשר עימו אני מנחה את קבוצות ההתמודדות תמיד אומר שאנחנו, חולי הכאב, לא יכולים להרשות לעצמנו לא להתאמן בגלל הכאבים הקשים. הפעם הראשונה שלמדתי שיטות מסוג זה היה בקורס בבית חולים שיקומי באנגליה. הקורס נמשך חודש ימים בו למדנו בין השאר טכניקות של היפנוזה עצמית דרך דמיון מודרך ועוד ואף בחנו את עצמנו בסוף כאשר הכנסנו את היד למי קרח ובעזרת ההיפנוזה העצמית- כמעט כולנו הצלחנו להחזיק מעמד יותר ממה שהגוף אמור להיות מסוגל מבחינה מדעית. עם זאת, ברור שקשה יותר להתמודד עם כאב כרוני שכבר קיים זמן רב בגוף ובמוח, מאשר כאב "חיצוני" כמו הכאב מהקרח, עם זאת, אין ספק שהשיטות הללו הן כלי מרכזי בדרך ללמוד להתמודד טוב יותר עם הכאבים. כששבתי לארץ לאחר כמעט שנתיים של טיפולים בלונדון (כי כולם התייאשו ממני כאן) בשנת 95, המשכתי לעבוד במשך שנים עם פסיכולוגית רפואית אשר משתמשת בכל מיני שיטות המבוססות על היפנוזה עצמית וכו' והיא אף לומדת שיטות חדשות כל הזמן. למדתי ממנה המון והעבודה עימה הייתה בעצם עבודה עצמית. אני מאמינה שלחיות עם כאב כל הזמן זה בעצם כישור שצריך ללמוד והכלים הללו עוזרים בהחלט להתמודד.