"חזרה לחיים" בסיום טיפולים

יש לי שאלה פשוטה כיצד אוספים כוחות לאחר המסע הארוך שעברתי וחוזרים לתפקד. כן "לתפקד" כמו שהיה בעבר, ולא כשבר כלי.

גליה לא ציינת את גילך, את הטיפולים שעברת ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "שבר כלי". חשוב לי להדגיש לך כי נשים רבות "נשברות", או חשות שבר כלי בצורות שונות דווקא לאחר סיום הויא-דולורוזה הפורמלית שלהן. וזה ממש מובן; כי עדיין ישנן תופעות הלוואי של הטיפולים השונים, חלים , ברוב הנשים, שינויים הורמונליים קיצוניים ונוסף לכל - פתאום יש זמן לקלוט את שעבר ואת שמאיים.. אין תרופת פלא. מובן שהזמן עושה את שלו. אבל גם אין סיבה שתסבלי עד אז. בררי עם עצמך בפירוט מה מפריע לך (כאבים? גלי חום? חולשה? עצבות?) והתייעצי עם הרופא המטפל. לא לכל יש פתרון מושלם, אבל על רוב הדברים בהחלט ניתן להקל משמעותית. התייעצי!! בהצלחה

גליה יקרה, השאלה ששאלת אינה פשוטה כלל וכלל... כפי שאמרה ד"ר לאופר מה שאת מרגישה כל כך מובן, וכמעט כל אחת עוברת את אותו הדבר במוקדם או במאוחר. זה שאת מרגישה את זה כרגע עם תום הטיפולים זה בדיוק מה שקרה גם לי. לפעמים דווקא לוקח זמן אף ארוך יותר ואז כשכבר באמת כמעט הכל מאחורינו מבחינת הטיפולים , פתאום מתפנים לכאבים האחרים שלעיתים נשארים תקופות, לחולשה, לפחדים לתחושת הבדידות שקיימת, למרות שלפעמים יש תמיכה אך לא מהסוג שאנו צריכות. דבר ראשון אל תכנסי לייאוש, כי זה מצב טבעי לחלוטין שהתחושות מגיעות כמו בומרנג דווקא עם סיום הטיפולים. כפי שד"ר לאופר אמרה אפשר לסייע ולהקל בהרבה. לפי דעתי התהליך של העיכול ומעין "התאבלות" צריך לקרות, אחרת יבוא מאוחר יותר ואז יהיה קשה עוד יותר, כמובן מנסיון שלי ואף של אחרות שאני מכירה. שוב, איני יודעת בת כמה את , מה מצבך המשפחתי ומה בדיוק עברת, אך יש כמה פתרונות לתחושת ההקלה. בקשר לתחושות פיזיות שונות אם קיימות, כאבים, חולשה וכד', אפשר לנסות רפואה אלטרנטיבית, דמיון מודרך , שיאצו, טיפול באנרגיות, וכן זה מאוד מאוד עוזר. בקשר לפחדים העתידיים להם את כרגע מתפנה הרבה יותר לאחר סיום הטיפולים יש כמה אפשרויות. האחת מה שאת עושה כעת, לשתף אנשים שאת מרגישה שמבינים אותך בתחושות וברגשות, בבכי ובתחושת הפחד, זה חשוב מאוד להחלמה. לעיתים קרובות דווקא האנשים שאנו מצפים שיתמכו בנו ויעזרו לנו כמו בן זוג ומשפחה לא מספקים את "הסחורה" ובעיקר לאחר שאנו מסיימות את הטיפולים מצפים שנתפקד כרגיל, הרי אנחנו לאחר הכל, נכון?!!! כמובן, שמי שחווה מבין שהמצב בדיוק הפוך. צריך תקופה לעכל, להבין מה מצפה לנו בעתיד ובעצם כפי שאמרת, לחיות מחדש כאילו לא היה דבר... זה לוקח זמן ומאוד אינדיווידואלי מאחת לאחת. אפשר להתייעץ עם פסיכולוג/ית שמטפל בחולי סרטן. מנסיון שלי עדיף מי שבאמת מבין בכך. מאמינה שתוכלי לקבל הפניה מהמומחים של הפורום אם תצטרכי. דבר נוסף שאני עושה, נאחזת במה שהכי חשוב לי בחיים, ומקווה שיש לך לפחות דבר אחד שחשוב לך לקום בבוקר ולחייך, ולחשוב שבשבילו תעשי כל יום מאמץ קטנטן להתחיל "לחזור לחיים". גליה, זה ממש בסדר גם אם לא תצליחי, אל תקשי עם עצמך, זה בסדר להרגיש חרא, עברת הרבה, ותאמיני לי שזה ישתפר אם תתני לעצמך ולאחרים לעזור לך. אם כרגע את מעדיפה לשקוע בזה זה גם בסדר, אך אני מבינה שאת כבר כן רוצה לנסות ולעמוד על רגלייך. אני מקווה שיש מישהו שכן מבין ותומך בך, וגם אם יש אחד כזה זה נפלא. אל תתייחסי לאנשים אפילו קרובים אם הם נראים כועסים ומצפים שכבר הכל יהיה בסדר וכבר נמאס (אם לא במילים אז במסר שאת מקבלת). אם תשכילי להבין שמה שאת עוברת הוא טבעי ביותר וכל יום תעשי אפילו את הדבר הקטן ביותר, אפילו אם נראה לך טפשי או בעיני אחרים (שוב לא להתייחס ...) ונראה חסר ערך, אז לאט לאט תחזרי לעצמך. אני חושבת שאי אפשר להיות כמו לפני אף פעם. מי שחווה זאת תמיד מקבל את התזכורת בדמות הביקורות, הבדיקות שמפחדים מהתוצאות, עם ניתוחים עתידיים לפעמים וכד'. פשוט עם הזמן לומדים לחיות עם זה, כשרואים שהדברים לאט לאט מסתדרים . זה יכול לקחת תקופה קצרה ויכול לקחת גם תקופה ארוכה. הכל לגיטימי. טוב, מרגישה שאפילו אני מעמיסה עלייך. מאחלת לך רק בריאות וכוח להרים עצמך. אל תהססי לקבל עזרה ממי שאת רק יכולה. וזכרי - את לא לבד. מחזקת את ידך.מבטיחה לך שיש לך את הכוחות לעשות זאת. מרב.

לראות בכל דבר את הטוב. ללמוד להיעזר בלי להתבייש ולהיות בשמחה אמיתית.

תודה רבה לד"ר לאופר, למירב ולטלי על תשובתכם. כל מה שכתבתם הוא מעודד ונכון,ההתמודדות האמיתית שלי מתחילה רק עכשיו. אני מלאה רגשי אשמה ,חרדה ופחד. לצערי המקרה שלי שונה אני בת 40 + 3 ילדים, נכנסתי להריון שלא היה רצוי מבחינת בעלי. לפני זה לקחתי כ- 3 חודשים גלולות. הפלתי בשבוע 10 מיוזמתי.אני מרגישה ששחקתי עם המזל,אלמלא ההריון לא הייתי מקבלת את הסרטן. אני מרגישה שבעלי וילדיי קושרים את הסרטן עם ההריון הבלתי רצוי. ואני אכולת רגשות אשמה.

שלום לגליה, תחושתי היא שאת ממש אמיצה ונגרם לך עוול גדול שלא באשמתך. בעלך וילדייך (שבוודאי אוהבים אותך ודואגים לך) שוגים שגיאה גסה בקשר שהם מנסים לעשות בין ההריון הלא רצוי ובין הסרטן. לצערי, גישתם היא פרימיטיבית ונובעת מבורות ואולי מפחד וממנגנון הדחקה - שהרי אם זה לא קשור להריון (וזה לא קשור להריון!!!) זה יכול לקרות לכל אחד... כדי לשמור על בריאותך הנפשית וגם על שלום בית - אמצי לעצמך את כל העצות הטובות והרגישות שקיבלת בתגובות הקודמות, ובנוגע למשפחתך קני להם במתנה איזה ספר (ספר השד של סוזן לאב) או שלחי אותם לפורום או לאחד האתרים כדי שירכשו קצת ידע, יפסיקו להציק לך (שלא באשמתך) ויתרכזו בדרכים לסייע לך. דחילק, ניצחת את הסרטן! מה פתאום רגשי אשמה? בדיוק להיפך! את בריאה, את חזקה, ורק עכשיו את מתחילה את ארבעים השנים הבאות... מאחל לך הרבה בריאות ואושר. בעל של ווינרית אחרת...

גליה תשובתך מובנית, אבל ממש מקוממת. כשעניתי לך, לא ידעתי את גילך ואת הרקע שלך. עליך להבין שבגילך הצעיר השיבושים ההורמונליים שגורמים הטיפולים ממש "משגעים את השכל", כשחרדות ועצבות הן חלק מהביטויים לכך. אין כאן כל עיניין של ריגשי אשמה, ואל לך לבלבל בין רגשות אחרים וטיבעיים לחלוטין לבין אשמה. אני בטוחה שעמוק בתוכך גם את יודעת שעניין האשמה מגוחך ולא רלבנטי. אפשר לעזור לך. דברי עם מי שמטפל בך, או צרי עמי קשר.

היי את אינך אשמה בסרטן. ובודאי שלא ההריון, יכול להיות שההריון היה זרז, אבל המחלה היתה מגיעה בשלב שהוא. עכשו שהסתימו הטיפולים, תתחילי לחגוג, חזרי לשגרה, לעשות דברים שאהבת לעשות עם המשפחה ולא יכולת לעשות בזמן הטיפולים. תהני מהקיץ והחופש הגדול. בקצור תתחילי לחיות מחדש בהצלחה רונית

גליה יקרה, הנושא שהעלית נוגע לכל אחת ואחת שעברה את הסרטן, וכמו שנועה כתבה, השאלה איך לחזור לחיים היא ה-שאלה, שרבות עוסקות בה. כמו שכתבו לך כאן רבים לגבי האשמה, נראה שלקחת על עצמך רגש שאינו שלך, וגם לא של הסובבים אותך. אולם הסרטן כמחלה קשה מאד לעיכול, ולכן מחפשים "אשמים", אבל האמת? האשמים האלה הם לא מציאותיים. המחלה הגיעה כי ככה, וזהו (ואני יודעת שתמיד אומרים שככה זה לא תשובה, אבל במקרה הזה אין מה לעשות וחייבים לקבל את זה כתשובה לגטימית) . אין אשמים ואין אשמה. קל לכתוב את הדברים הללו מהצד, אני בטוחה שהרבה יותר קשה להתמודד עם זה במציאות. לכן להערכתי היה כדאי לך לשקול את הצעתה של נועה להצטרף לקבוצת תמיכה, או מאידך לפנות לטיפול פרטני פסיכותרפוטי, שיוכל לסייע לך עם מגוון הרגשות והתחושות שמציפים. איחולי בריאות, ויום נפלא, טלי