אני חדשה ...

אז ככה אני אספר לכם על עצמי.. אני לי ובת 17 וחודשיים ולפני כשנה גילו לאמא שלי סרטן (השד) כבר שנה והיא עוברת טיפולים.. אני מודעת לסבל שעוברים(גם לסבל של בני המשפחה..) זה מלחיץ,זה מעצבן לראות את התופעות אחרי הכימוטרפיה..וזה משפיע על הסובבים.. אך בעיקר אחרי שה שעוברים טיפולים ואחרי כול הכמוטרפיה מגלים שיש לך בגב 4 גרורות..(שבהתחלה עוברים 2 ניתוחים-כריתת שד והורדת גרורות מהכבד..) ברגע שאימי עשתה את הממוגרפיה ישר ראו עיגוליים בעצמות בגב.. אמא ישר נכנסה להיסטריה..והיא ישר ידעה שזה סרטן היא הרגישה את זה.. וכול הזמן חשבנו לעצמנו יופי אנחנו בהקרנות עוד מעט מסיימים את כול הטיפולים והבלאגן והלחץ.. גם הרופאים טענו שאין סיכוי שיתפתח סרטן במשך הטיפולים אך הינה זה קרה.. זה קשה וזה מאוד קשה(עוד ששני האחים שלך שצריכים לעזור לך להתגבר על זה אינם גרים בבית..)וקורה לי שאני בוכה אני יודעת שזה לא בסדר כי צריך להראות לאמא שאנחנו חזקים וצריך לעזור לה לצאת מזה.. זה בסדר היא לא רואה אותי אני מדברת עם חברה או משהו..(בכדי לא להקשות עליה..) אנחנו מראים לה שאנחנו (כול המשפחה) חזקים ושהיא תעבור את זה (חשוב להיות אופטימים!!) ומה שאני אוהבת זה שהם(אמא ואבא)מספרים לי הכול מה אמר הרופא וכו" וגם אני מתעניינת... אם יש לך ילדים בגיל שלי או אפילו בגיל 14 תספרו להם זה קשה אבל אין ברירה..(אח שלי שהוא גר בחול בן 24 הוא לא ידע כלום וכשהווא בא לארץ לחודש הם סיפרו לו והוא התעצבן והיה בלאגן ..)אני אומרת לכם שהם יבנו והכול.. בהצלחה לכולם!!! נ.ב= ודבר אחד אל תשכחו.. תהיו חזקים ותמיד תמיד אופטימים!!! אם תרצו תגיבו.. מצטערת שזה ארוך!!!!

שלום לי.... אני קראתי את ההודעה שלך והיה לי ממש צמרמורת בגוף, זה נגע לליבי . המחלה הזו קשה אך עוברים אותה ! ב"ה גם אמך תעבור אותה ואת תיראי שהכל יהיה בסדר והכל יחזור לשיגרה ... רק צריכים להיות חזקים ולעבור את התקופה הקשה הזו... אני בת 16 וחצי, גילו לאמי לפני כארבע חודשים גם את המחלה הזו (אני לא אוהבת להשתמש במילה הנוראה הזו סרטן .)והיא כעת עוברת טיפולי כימו... אני מבינה את המצב הנפשי שלך ושל המשפחה שלך והכל נופל ביום בהיר אחד, וגם אצלנו יש מריבות בבית וויכוחים כתוצאה מהמתך של הטיפולים וכו'... אני מקווה שיהיה לכם רק טוב ולכולן....אתם תעברו את זה, תהיו חזקים ! רפואה שלמה ! להתראות ...

לי שלום ! קראתי את מה שכתבת וכולי צמרמורת נכון לא קלה דרכנו, חוץ מזה שמחלת הסרטן גורמת לכאבי לב ולדאגה גדולה גם החומרים שאמך מקבל גורמים לה להיות עצבנית וכל הבית במתח ואת זה אני יודעת מקרוב בביתי. אבל התרופה הטובה ביותר היא להמשיך בשגרת הבית ולא לתת לסרטן להכתיב לנו . גם ליש .ילדים שהקטנ ה בת 12 אנחנו מדברות על המחלה בחופשיות אבל לא נותנות לה להיות במרכז חיינו לימודים ( היא לא ירדה בלימודים) חוגים חברים וכדומה אני מקוה שהתקופה הזאת תיגמר וזה ישאר בזכרון כחלום רע . החיים לפנינו יש ירדיות אבל נזכור רק את התקופות הטובות שגם תוך כדי מחלה יש . תהיי חזקה והרבה בריאות למשפחתך ובמיוחד לאמך.

בנות יקרות, קראתי את המכתבים שלכן והתרגשתי מאד מאד. יש בכן כוח נפשי עצום, ובגרות. החיים בבית שבו יש מחלה, אינם קלים, ועוד יותר מכל זה לא קל שהמחלה היא אצל אחד ההורים. ההורים שלנו, הם בפנטזיה אלו שצריכים להיות חזקים בשבילנו, שצריכים להגן עלינו, לטפל בנו. במצב שלכן, כשהאם חלתה, התפקידים פתאום התהפכו, ומצאתן ככל הנראה את עצמכן בתפקיד המסייעות, העוזרות, התומכות. זה תפקיד קשה. קשה נורא, וכמו שלי סיפרה לפעמים יש רגעים של שבירה. לפעמים בוכים או מתפרצים וזה בסדר, זה לגיטימי. אתן לא עשויות מברזל. חשוב לא להדחיק פנימה את הרגשות שלכן, אלא לדבר עליהם, לשתף אחרים בהם, חברים, משפחה או איש מקצוע. נשמע שאתן מאד "שם" בשביל אמא שלכן, אבל אני חושבת, למי אתן מרשות להיות "שם" גם קצת בשבילכן? אני פותחת לכן את האפשרות לכתוב כאן, לשתף, ולהישאר עימנו. אנחנו כאן גם בשבילכן... שלכן, טלי

לי שלום, כל הכבוד שאת חזקה ועוזרת להורים שלך ותומכת. אמנם ילדיי צעירים בהרבה ממך, אבל גם אני שיתפתי אותם ומספרת להם מה עובר עליי. שוב ושוב רואים בפורום שהנשים כאן מספרות כמה חשוב לדעת. מה שציער אותי מאד במה שכתבת, זה שאת אומרת שאת צריכה להיות חזקה כל הזמן ולא להראות לאמא שאת דואגת ובוכה. לדעתי, אם מספרים הכל, צריך להיות גם מצב שאת יכולה לספר לאמך שאת לא תמיד חזקה ושאת גם דואגת ושגם לך קשה. זה חלק מהשיתוף. אני לא מכירה את אמך, אבל אולי זה אפילו יעשה לה טוב לדעת שאת יכולה לשתף אותה ברגשות שלך, ולדעת כמה את אוהבת אותה. בכל מקרה, אני שואבת המון כח מהפורום הזה. יש פה נשים ונערות מקסימות וזה כל כך מעודד לדעת כמה איכפת להן. אני מאחלת רפואה שלמה ומהירה לאמא