איך מספרים לילדים?

לפני כמה ימים קיבלתי תשובה שאכן הגוש בשד הוא סרטני. יש לי שלושה ילדים הגדולים בצבא והקטנה בת 10 איך מספרים להם? האם לחכות עד שאגיע לאבחון יותר מדוייק לגבי מצבי או לספר להם עכשיו? אני לא יודעת מה מחכה לי מה התהליך ? איך זה מתחיל? מה צריך לעשות? ואני מרגישה שעולמי חרב .

תמי יקרה, ראשית אני רוצה לחזק את ידיך בתוך הסערה הגדולה שמתרחשת עכשיו בחייך, ולספר לך, כמו שגם רבות אחרות יוכלו לעשות זאת כאן, שאפשר להילחם בסרטן, ולנצח אותו. את לא לבד במלחמה הזו, ואנחנו נהיה איתך, כמה שתרשי לנו. את מספרת על כך שכעת את עצמך מבולבלת מאד, לא מספיק יודעת, מה יהיה, מה התהליך. אני חושבת שלאט לאט, כשאת תקבלי את המידע לו את זקוקה, ותביני לאן מועדות פניך, יהיה לך קל יותר לדבר עם הילדים. ברגע שהדרך תיהיה לך ברורה, מה עושים ומתי, תוכלי להיות בטוחה יותר בעצמך ובדרך, וכך תוכלי לעזור לילדיך לספוג את הידיעה הקשה, אבל בריכוך מה. תוכלי לבוא אליהם כבר עם "אסטרטגיות ברורות של המלחמה". פרט לכך, אני רוצה להזמין אותך להמשיך ולכתוב בפורום כאן, לעדכן אותנו, לספר. הגולשים האחרים כאן ישמחו לתרום לך מנסיונם האישי ומהידע שלהם. את גם מוזמנת להתקשר אלינו לקו החם, כפי שפרטיו מופיעים בראש העמוד (1-800-363-400), בקו החם נמצאות נשים שעברו את המחלה והחלימו. אני מאמינה שהשיתוף בחויה ובניסיון יתרום לך רבות. מחכה לשמוע ממך, ושולחת לך חיבוק מחזק. שלך, טלי

תמי, הגילוי אכן מלווה בהלם ובלבול. כל-כך מעט ידוע לך על המחלה ואני מניחה, שכמוני וכמו אחרות, עליך לקבל החלטות בפרק זמן קצר יחסית (סוג ניתוח, סוג טיפול, רופאים). אותי הטריד יותר מכל איך לספר לילדים ובמיוחד להורים. ככל שחולף הזמן, כך קשה יותר לספר, כיוון שאת מעכלת יותר ומבינה יותר. אני החלטתי לשתף את הילדים הגדולים (19, 16) מיד ביום הגילוי ואילו הקטן (9) ידע שיש משהו, אך לפרטים הוא נחשף לאט, במהלך תקופה. הגדולים הגיבו בבגרות והבנה, כיוון שמיד אמרנו להם שסיכויי ההחלמה גבוהים, ושידרתי להם לאורך כל הדרך שאני בסדר. הם מיד נרתמו לכל עזרה שנזקקתי להם. חשוב לשתפם, כדי שיחושו שהם חלק מתהליך ומאבק המתרחש במשפחה. עם ההורים היה קשה יותר ולא ידעתי איך מבשרים להם הודעה כזו. משכתי את הדבר יומיים ובסוף ספרתי. מנסיוני - אין להסתיר. אנשים קרובים עלולים להיפגע שלא משתפים אותם במידע חשוב שכזה. עליך להיות חזקה ולהאמין בבריאותך. את צריכה להתכונן לתקופה מסוימת של ניתוחים וטיפולים. כל עוד תהיי חזקה ואופטימית - גם הסביבה הקרובה לא תחיה בחרדה. אני מצאתי את עצמי מחזקת את המשפחה הקרובה והמורחבת והם שאבו ממני כוחות נפשיים. לא היו רגעי שבירה לא לי ולא למשפחה. האופטימיות מנצחת. ישנן נשים המעדיפות לא לדעת יותר מדי על הסרטן. אני להיפך - מרגע הגילוי ועד היום (שנה וחצי) אני מחפשת וקוראת כל חומר אפשרי (עלונים של אחת מתשע והאגודה למלחמה בסרטן, אינטרנט, כתבות), מדברת עם נשים אחרות בחופשיות (זה עוזר לפרוק) ומבקרת באופן קבוע בפורום זה. עצם הידיעה מקנה לי הבנה ושליטה מסוימת. בחרי בדרך המתאימה לך, אך אל תאבדי את התקווה. הרבה בריאות, אפרת

היי אני מציעה שתחכי עד שתדעי אלו טיפולים את הולכת לעבור, ואז תספרי לילדים. אני סיפרתי לילדים שאני חולה בסרטן, אבל הוציאו לי אותו בנתוח, ועכשו אני הולכת לעבור טיפולים, שהם קצת קשים, כדי לודא שלא נשאר אף תא סרטני בגוף. הבהרתי להם שאני לא הולכת למות, ובמשך כל תקופת הטיפולים שדרתי החיים כרגיל. החיים בבית ממשיכים כרגיל, השגרה היא הטיפול הטוב ביותר גם לך וגם להם. המון בריאות רונית

בס"ד שלום לך תמי אני רוצה לספר לך מנסיון שלי שגם אני קיבלתי את ההודעה בבום אחד גדול. אני כעת שנתיים ב "מערכת". גם לי יש ילדים ב"ה. וגם אני התלבטתי כמוך. אספר לך שכשזימנו אותנו הלכנו המשפחה (כולל הילדים) לרופא היו שם גם עובדת סוציאלת ועוד סוללה גדולה של אחיות וכו'. שאלו אותי אם אני יודעת מה יש לי. זו היתה פתיחת השיחה. אמרתי להם שקראתי את הדיאגנוזה. ןמיד שאלתי" כמה ימים יש לי לחיות? ואז כולם צחקו. התפתחה שיחה נחמדה ( מדובר בגופנו-נפשנו שקשה לה לקבל). ואז החלו היועצים למיניהם לספר ולדבר ובין היתר על אדם שחוצה כביש ויכול הדרס חלילה ועוד. לדעתי , כדאי לך להיות בקשר עם אחת מתשע. הם ממש נהדרים. אני גם ביקשתי מכל מי שיש לו יד ורגל להתקשר ולספר "חוויות" וכיצד ממשיך להתגבר. מאחלת לך החלמה מהירה. צאי מהבית, עשי דברים שמעניקים לך שמחה. ושתהיה לך שבת שלום שמחה.

גם לאימי גילו סרטן בשד לפני כחצי שנה . אמא אמרה בדיעבד שהחלק הכי קשה היה לספר לילדות (אנחנו שתי בנות 28,30) . בגלל הקושי היא הסתירה את זה מאיתנו במשך חודש , והדבר הכי קשה שהיה לי זה לחשוב על החודש הזה , שבו היא דברה איתי כאילו כלום לא קרה , והיתה לבד עם המחשבות . אז אני ממליצה לך לספר ( לגדולים , אני לא יודעת איך זה עובד עם ילדים קטנים) . גם את תרגישי הקלה עצומה . את זקוקה לכוחות מאחרים עכשיו , והסתרות רק פוגעות בכוחות האלו . נראה לי שלא כדאי לחכות עד שתדעי בדיוק מה הטיפולים , ומה חומרת המחלה - מנסיון זה השלב שבו צריכים המון תמיכה , ושבו יש הרבה מאד מתח . הרבה הרבה בריאות ומצב רוח טוב ...

תמי שלום! אני מצטרפת לדעתן של הקודמות לי ששגרה היא התרופה הטובה במצבנו גם לי יש ילדה בת 12 וזאת אחת החלטות הראשונות שהחלטתי שהתגלתה המחלה שכולם ממשיכים בשגרת חיהם ולא מפסקים אותה מכיון שזה בדיוק רצונו של הסרטן . לגבי ילדי הגדולים בת 22 וחיל בצבא הטעות שלי היתה שבני החיל מגיע רק פעם בשבועים זה די נפל עליו בבום מכיון שכולנו עברנו תהליך אולט' , ממו ביופסיה וכל זה התנקז לשבועים שהוא לא היה כך שכולם לאט לאט עיקלו את מה שהגיע .ועברו זה היה בבום .כך שאני חושבת שהיתי צריכה לספר לו כל פעם קצת . ובקשר לעולמנו שחרב אני הרגשתי שנכנסי למערבולת אבל מהר מאד מבינים שאין זמן לזה וצריכים לעמוד על הרגלים ולהלחם יש מצבים קשים אבל חיבים להאמין שיהיה טוב!!!!!!!!! בתחילה לא גלשתי בפורום של " אחת מתשע" אבל שגיליתי אותו הוא עושה לי טוב ומחזק אותי . שבת שלום ! ורק בריאות !

תמי, קודם כל, שיעבור לך בקלות. לי יש ילדים קטנים יותר-(6-8), אך העצה שקיבלתי ושהייתה טובה, היא לספר להם רק כשיודעים לאן הולכים, אלו טיפולים צפויים מתי הניתוח וכו'. לדעתי חשוב מאד לספר להם מעט אך לתת להם אפשרות לשאול שאלות, ולענות עליהם בכנות רבה, אבל תמיד לשדר אופטימיות. הילדים קולטים הרבה מידע מהסביבה והסתרה תפחיד אותם. הילדים שלי שאלו אם זה מדבק - עניין ההדבקות הפחיד אותם, ושמחתי שהם הרגישו שהם יכולים לשאול, כי כך יכולתי להפיג את חששותיהם. לי גם המליצו לדבר בביה"ס ואני שמחה שכך עשיתי, כי המורות יותר שמות לב לידים. זיכרי תמיד שיש המון אנשים שאוהבים אותך ורוצים בטובתך. אני החלטתי לא להסתיר, והופתעתי מכמות האנשים שרוצים לעזור והעזרה שהם אכן נותנים. דרך אגב, יש חוברת של האגודה למלחמה בסרטן שנקראת "כיצד אספר לילדיי" - עם פרקים המתיחסים לכל קבוצת גיל והיא מאד עוזרת. כדאי לקרוא אותה. תבדקי באתר האינטרנט שלהם.

שלום תמי, רציתי לכתוב לך מייד כשראיתי את הודעתך, אבל היו זריזות ממני, ורובן ביטאו את נסיוני ורגשותיי בצורה החכמה והרגישה ביותר האפשרית. מה שאני יכולה להוסיף זה את נסיוני האישי עם ילד בן 10-11 שבתחילה התחמק ולא רצה בכלל לשמוע משום כלום, ובסוף ליווה אותי להקרנות ואפילו חשב שזה די COOL. רוצה פרטים? בשמחה. גם שמי תמי