לטלי וינברגר. בהמשך לשיחתנו

לטלי שלום! בעניין שחתינו מעמוד 347. חשבתי לסגת מהמשך בפורום, לא מישום שנבהלתי מהחשיפה, אלא כי חשבתי שאולי אין קשר בין ההרגשה שתיארתי לבין העובדה שחליתי בסרטן. אולי, כמו ששתינו אמרנו כל אחת בהודעה שלה, זה קשור לאישיות הבסיסית שלי ולכן לא מתאים לדון בכך בפורום הזה. אבל אספר בכל זאת. שאלת אם אני בטיפול נפשי. אז הייתי בטיפול נפשי אלטרנטיבי במהלך הטיפולים ואחריהם, במשך כחצי שנה או כמעט שנה. ובאשר לשאר השאלות: תמיד הייתי קשה עם עצמי. תמיד היתה לי תחושת חוסר ערך וחוסר בטחון. הרבה זמן אני מרגישה חוסר שייכות לסביבה הפיזית והאנושית הקרובה שלי ותמיד הרגשתי שאני מחמיצה המון בחיים: לא בוחרת במה שאני באמת רוצה ולא עושה את מה שאני באמת אוהבת. אם בגלל המחשבה שאין סיכוי שאצליח, ואם בגלל שיקולים של מה אחרים יחשבו או ירגישו. בהדרגה, ובעיקר כשהייתי בסביבות גיל 40, כל זה השתנה לטובה באופן די משמעותי. בגיל 42 חליתי ואם אני מסתכלת לאחור, נראה שמאז, השיפור הלך ונמוג והמצב אף החמיר. ויש לי נפילות (שנראות לי קליניות...) במצב הרוח, כמו למשל באותו יום שהכנסתי את ההודעה הראשונה, שבהן הכל נראה הרבה יותר גרוע. ויש בי וסביבי גם המון דברים נפלאים, שאני נוטה לשכוח או לגמד כשרע לי.

שמחתי מאד לראות את הודעתך היום בבוקר. אני שמחה שנענית להזמנה שלי להמשיך ולכתוב כאן, בלי שום קשר אם זה קשור או לא קשור לסרטן. שתינו ממילא כאן, אז למה לא לנצל את העניין? :) ובכן, למעשה, אם אני מבינה מדבריך נכון, בגיל 40 חל שינוי לטובה משמעותי , אך המחלה שלך היא זו שחסמה את המשך השינוי והחזירה אותך אחורנית. גיל 40 נחווה פעמים רבות כגיל משברי או מאידך, אצל אנשים מסויימים דווקא כגיל המסמל את שיא פריחתם. נראה שאת מסוג האנשים השני, ובגיל 40, אחרי כברת הדרך שעשית עד אותו רגע, יכולת להניח קצת את כל הציפיות והמטרות בצד, וגם קצת להנות. המחלה, מערערת בתוך כל אחד את היסודות הפנימיים הכי מוצקים, וכך אנו נשארים שוב חסרי ביטחון בעולם הזה, והפעם הביטחון הוא הבטחון הבסיסי ביותר, בקיום הפיזי שלנו ובהמשכו. אולי דווקא בגלל עירעור היסודות הללו, משהו בתוכך רצה לחזור ל"רינה הישנה והמוכרת", לחזור למקומות הידועים והבטוחים, גם אם הם אינם הכי טובים או נעימים לך. אבל הם מוכרים ולא מאיימים. הדרך להחזיר את השינוי היא לא קלה, אבל אפשרית. עצם הרצון שלך היום להביא לשינוי, ולא לחזור אחורה הוא כלי אדיר שבעזרתו ניתן לעשות כן. את מספרת על טיפול נפשי אלטרנטיבי, אבל לא ברור לי מתי. האם לפני המחלה , במהלכה או אחריה? ומהו הטיפול הנפשי האלטרנטיבי (אני לא לגמרי מבינה...), ושאלה אחרונה, מה דעתך בכלליות על טיפול פסיכולוגי/פסיכותרפויטי רגיל קונבנציונלי? מקווה שלא התקפתי אותך ביותר מדיי שאלות... מחכה לשמוע ממך (לקרוא...) . שתיהיה שבת של מנוחה ושלווה, שבת שלום. טלי

שלום טלי! אני לא יכולה לומר בבירור שהמחלה חסמה את ההתפתחות האישית שלי, אבל נראה שהעצירה קרתה סביב אותה תקופת זמן. ההצעה שלך בעניין חזרה "לרינה הישנה והמוכרת" , למקום היותר בטוח, נשמעת לי הגיונית, אף שאני לא יכולה ממש לזהות בעצמי את ההרגשה הזאת. מבטיחה לחשוב על זה. התחלתי טיפול ("הנפשי האלטרנטיבי...") במקביל לטיפולים הכימיים וההקרנות, אצל מישהו שמלמד ריפוי עצמי מסרטן. אני באתי אחרי שהגידול כבר הוסר והמשכתי טיפולים קונבנציונאליים כאמור, אבל עבדנו על התחברות לרגשות שלי ואהבת עצמי ופירגון עצמי, ובחירות בחיים. על ידי שיחות ודמיון מודרך וטכניקת טיפול במגע שאמורה לשחרר חסימות בגוף ובנפש. אתן יותר פרטים באימייל אם תרצי. המשכתי עוד כמה חדשים אחרי שסיימתי הקרנות. ועזבתי כשהחלטתי שהגיע הזמן להפסיק לבחון את עצמי דרך הסרטן, כי אני בריאה. ולעניין הטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי: זאת דוגמה מצוינת לאיך שאני מנהלת את החיים שלי. אני בטוחה ומשוכנעת שאני זקוקה מאוד לטיפול כזה. אבל בן זוגי לא מאמין בפסיכולוגיה. והוא מגלה התנגדות חריפה וזלזול מופגן בדברים האלה. אני יכולה ללכת למרות רצונו, אבל מעדיפה שלא להתעמת איתו בעניין ולא לשמוע שוב ושוב איך אני מבזבזת זמן וכסף על שטויות. אז עד היום, לא עשיתי את זה. מלבד אותו טיפול שכבר סיפרתי עליו. אבל זאת היתה תקופה קצרה בחיי שכביכול הכל הגיע לי, לכן היה לי יותר קל "לעמוד בפרץ". שבת שלום ושבוע טוב רינה

היי החיים אכן משתנים אחרי גילוי הסרטן, והם לעולם לא יהיו אותו דבר. גם לי יש נפילות במצב הרוח, אני שמאמינה שכמעט לכלן, אבל אני לא נותנת לזה להעסיק אותי יותר מידי. אני עכשו אחרי הכל, אני בריאה, צריך להנות מכל יום שנולד ולנצל כל רגע שנשאר, כי החיים הם קצרים ואין לדעת מה ילד יום. אני עכשו יותר אסרטיבית, קצת יותר אנוכית, מקדישה גם זמן לעצמי ולא רק לבית. רונית

אני שמחה בשבילך רונית. על זה בדיוק דיברתי באחד העמודים הקודמים. וזה בדיוק מה שלא קרה לי. למרות שאני יודעת כמה החיים קצרים. ולמרות שעקרונית אני יודעת שמגיע לי, אני לא מצליחה לפרגן לעצמי את הזמן , תשומת הלב והמשאבים. שבת שלום ותודה, רינה.