לכל הנשים

נשים יקרות שלום, תקופת החגים יכולה להיות מרגשת מאוד, זו יכולה להיות הזדמנות לנוח ולבלות זמן עם המשפחה. אולם במקביל לכל אלו, כפי שנכתב כאן פעמים רבות זו יכולה להיות גם תקופה לא פשוטה במיוחד לאישה שנמצאת בשלבים של אבחון המחלה והתמודדות ראשונית עם הטיפולים. לעתים הזמן הפנוי נותן למחשבות רבות לצוץ בראש. גם הפחדים נוטים להעלות על פני השטח בתקופה זו. חשוב לזכור שאם זה קורה, אתן לא לבד וכולנו כאן ביחד בשביל לתמוך זו בזו ולעזור לכן לעבור תקופה זו ביתר קלות. נשים רבות יכולות להבין ולהזכיר לכן שאתן מסוגלות ושיש לכן את הכוחות לעבור את ההתמודדות הלא פשוטה. אני מאחלת לכולכן חג שמח ורק מזכירה לכן שאני כאן בשבילכן. אנה

אבל נראה לי לא הוגן לעשות שימוש בכינוי כזה מדכא כאן. אז כן אנה, ההודעה שלך מדברת בדיוק עלי. אני עדיין בשלבי איבחון כבר יודעים שיש לי סרטן שד מיום ראשון, הודעה רשמית. רק לא יודעים מה זה הנגע החשוד בלבלב. אני נעה בין תקווה ליאוש. בין פחד תהומי לרצון להרים ידיים. בין כאב ורחמים עצמיים, לרצון להיות גיבורה וחזקה. מזלי שיש לי בן זוג אוהב ותומך ושהולך איתי באש ובמים, הבנתי שגם זה לא מובן. אבל יש לי גם שני אוצרות צעירים שזקוקים מאוד לאמא ואני פוחדת שאמא לא הולכת להשאר איתם. אני גם מרחמת על עצמי. ראבק, בת 44 וכולה. מלאה חיים ותוכניות ומה הולך להיות עלי. אתמול גם צפיתי בסרט למזוכיסטים בלבד. "התוכנית החדשה של אלוהים" על מישהי כמוני שניצחה פעמיים את הלימפומה וחטפה "פרס" על כל ההקרנות שקיבלה. היא מתה בסוף ביסורים כמובן, לא לפני שהיא מסדרת לבעלה החתיך ולתינוקת שלה בת זוג חדשה לחיים. לא חושבת שאני כזו טובה ויפת נפש. לא רוצה להשאיר את הבעל שלי לאף אחת, לא רוצה אמא חורגת לילדים שלי. רוצה לצעוק מכל הגגות, תעצרו את הסיוט הזה, אני רוצה לרדת. היה לי מספק. מה יש, שאחרים יקבלו גם מהמנה הזו, למה לנסות רק אותי. אני כבר קיבלתי כל כך הרבה מזה. אבל אף אחד לא מעיר אותי והסיוט הפך לאמת חיה. ואני בינתיים, לא נושמת, לא חיה. בולעת וואבן לפחות פעם ביום. רוצה להאמין, פוחדת להתאכזב. בוכה מכל מילה שמישהו אומר לי. הולכת אחרי שבועיים למספרה ולקוסמטיקאית להראות אנושית בערב חג שמתעקשים לחגוג אצלי. (לא, אני לא עושה כלום, רק מופיעה) אז מי יושיע אותי? מי יתן לי יד ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר וילטף לי את הראש ויחבק אותי חזק וישלח אותי לישון כדי שאתעורר סוף סוף מהסיוט?

דריה היקרה שלום, ראשית כאן את יכולה לעשות שימוש באיזה שם שתבחרי, העיקר שנזהה אותך איתו. אותנו את לא צריכה לשמח או להרגיע אלא מספיק שתהיה את- אישה שעוברת כרגע את אחת ההתמודדויות המורכבות בחייה, שנאלצת להתמודד עם מחשבות מפחידות וחרדות לא קלות. בפורום זה אפשר גם לחשוף את הצדדים הפחות מתפקדים אותם לפעמים אנו חוששים לחשוף בפני הקרובים לנו. אחד הדברים הקשים ביותר בתהליך האבחוני הוא קבלת העובדה שלמרות שיש מקומות רבים מהם אנו המחליטים והקובעים, ישנם מקומות רבים בהם אין לנו שליטה על כל אספקט שקורה לנו. ללא ספק זה אחד הדברים הקשים ביותר שאנו נדרשים לעשות בחיינו אולם עלייך לזכור שיש בך את הכוח לזה ואת מסוגלת להתמודד עם זה ולעבור את התקופה הקשה הזו. תנסי להיזכר במצבים נוספים בחייך בהם הרגשת שלא שלטת, תנסי לחשוב מה עשית ומה עזר לך. האם נעזרת באיש מקצוע, האם התמודדת לבד, האם ביקשת תמיכה. מה הפחית את העצב והפחד? אותם הדברים עומדים לרשותך והם יעזור לך גם הפעם. מדברייך נשמע שיש לך הרבה מקורות של תמיכה, בעל אוהב וילדים מקסימים ואת לא לבד. בנוסף תכלי ליצור קשר עם הקו החם של המאויש על ידי נשים שעברו התמודדות דומה וכיום תומכות בנשים אחרות. מתנדבות הקו החם ישמחו לדבר איתך בטל 1800363400 עלייך לזכור כי נשים רבות מאוד התמודדו עם המחלה, ניצחו אותה וכיום מנהלות אורך חיים שגרתי. (למרות שבסרטים לרוב לא מציגים את זה...) כולנו כאן איתך, אנה

חג שמח !!!! כן חג שמח כך צריך להיות, לפני שנתיים בערב הסדר נודע לי על המחלה בבוקר ובערב הייתי צריכה לתפקד ולארח אורחים, אך לא מאמינה על עצמי שעשיתי זאת קשה היה לי אך עבר, כל הניתוחים הטיפולים והקרנות, (אותה מחלה פקדה לפני 18 שנה) הייתי כמעט בגילך עם ילדים קטנים )ולפני שנה ישבתי עם כיסוי ראש עם מנדנה מחמיאה מסביב לשולחן הסדר ואמרתי לעצמי שנה עברה קשה נכון אבל עברה עם אופטימיות רבה, ואתמול ערב הסדר (שנתיים אחרי) ישבתי עם ילדיי ונכדיי מסביב לשולחן מאופרת ועם פן מחמיא (שיער שלי) וכמובן מאושרת, רק שתדעי שיש תקווה להחלמה ! אסור לאבד תקווה ! תתאפרי תתלבשי הכי יפה שיש להרגשה טובה, אני מאחלת שתעברי הכל מהר ובקלות, ומאחלת בריאות טובה אמן!

גם אני אמא לקטנים וכשהסרטן הגיע חשבתי שזה הדבר הכי לא נכון ברגע הכי לא נכון. מאז עברו ימים ואני נמצאת במקום טוב יחסית. רוצה לשלוח את הזדהותי ולחזק את ידייך בתקווה לימים טובים יותר ובקרוב.