בדידות

סרטן השד תפס אותי בדיוק בסיום שנה שהקדשתי להפסקה בעבודה. מין פסק זמן, מין שנת שבתון. וכך, מצאתי עצמי בודדה במערכה. ללא רשת חברתית. כמו לוליין בקרקס שעשה קפיצה גדולה וזהה ברגע האחרון שאין תחתיו רשת בטחון. זוהי הרגשתי. אני לא מרגישה חולה. אומנם עברתי את ההפתעה של הבשורה שיש לי סרטן שד, עברתי גם את הלמפקטומי, אני בעיצומם של ההקרנות, לפני הטמוקסיפן ועוד כמה מוקדים בלתי מזוהים שצריך לוודא מה קורה איתם - אבל בגדול - לא מגדירה ולא מרגישה את עצמי כחולה. ומה שמגוחך: גם הרופאים לא מגדירים אותי כחולה. (טרום סרטן להגדרתם) ולכן, גם לא מוצאת סיבה להצטרף לקבוצות טיפול של חולות סרטן. אבל, כך, פתאום מצאתי עצמי מנותקת. וזו הרגשה לא נעימה. לחזור כרגע למעגל העבודה כשאני בעיצומם של הטיפולים - כמובן לא בא בחשבון. אין לי את הכוחות למאמץ הנדרש להרשים מקום עבודה חדש וגם טיפולים. וכך עברה לה חצי שנה שאילולי הסרטן - בוודאי כבר הייתי משתלבת במעגל העבודה מחדש. כאן, בפורום הזה דווקא, שבו יש יותר השתתפות של החולות עצמן, מצאתי נחמת פרוטה לבדידות. אני לא מרחמת על עצמי, הגעתי למצב זה מרצוני החופשי וכתוצאה מפעולות שאני עשיתי,חוץ מלקבל סרטן, אבל, אין ספק שהרגשת הבדידות תפשה אותי לא מוכנה.

כבר מאוחר ואין לי כח לכתוב מגילות. במצב שונה מאוד ממך (לרעה לצערי) אך מבינה אותך בכל ליבי. תחושת הבדידות היא קשה ותחושת הבדידות בבית - קשה שבעתיים!!! תהיי חזקה ואופטימית ובמקרה שלנו - "צרת רבים חצי נחמה" רובנו אכן מבינות לליבך!! תהיי חזקה והלוואי שנפגש בפורומים שמחים יותר בעתיד! שרון

עצוב היה לי לקרוא את דבריך. סרטן אינו מחייב בדידות וכמוהו גם לא ללכת לעבודה. לקחת פסק זמן לעצמך מהעבודה ללא תלות במחלה . מן הסתם היו לך סיבות ורצונות לכך. תוך כדי החופשה מרצון נקלעת ל="חופשה מכורח" וכפי שאת מתארת היא גם מתאימה לך בזמן הטיפולים. האם כל חברייך הם חברים לעבודה? האם אין לך חברים נוספים? משפחה? בעל? ילדים? האם אף אחד מאלה לא מגלה כלפייך אמפטיה?תמיכה? האם בכלל שיתפת את הסובבים אותך בפרטי מחלתך? אין לך מושג כמה עזרה פיסית ונפשית מוכנים החברים לתת ברגע שמשתפים אותם בעובדות ובהרגשות. תמנפי את המחלה לצרכים שלך, למה שמעניין אותך ובזמנך הפנוי לכי לחוגים שמעניינים אותך ויהיה לך כיף בהם התעמלות קלה,חוגי יצירה למינהם וכד'. ההיצע בשוק הוא ענק רק לחפש קצת ותמצאי כר נרחב של אפשרויות. ואם כל אלה לא עוזרים לך אין זו בושה לפנות לעזרה מקצועית. שיחות עם פסיכולוג טוב יכולות לעזור. אם תרצי עזרה נוספת רשמי כתובת א-מייל שלך ואצור איתך קשר.

בס"ד שלום שמי מיכל, לשמחתי לא חליתי בסרטן שד אבל עזרתי לתמוך בחברות רבות ונשים במשך מספר שנים. התנדבתי במסגרת "אחת מתשע " ויזמתי סדנאות והרצאות באזור מגוריי. אני מציעה את עזרתי בכל מה שאוכל. יש לי גם חומר כתוב שיצרתי מנסיוני וכמעט הפך לספר. אשמח להיות שם לכל מי שזקוקה בשעות קשות ולא פשוטות ולתת קצת אור ותקוה שבע"ה הכל יעבור. כל טוב והרבה אהבה מיכל [email protected]

לא ציינת את גילך. בכל אופן, בכל גיל ניתן ליצור חברויות חדשות ולחזק קשרים קיימים. - אני במחלימה, היו לי תקופות שהייתי כל הזמן עם תמיכה מחברות והיו לי תקופות שהרגשתי נורא לבד, ולא רק לבד - אלא אומללה ומוכת גורל, ממש כאילו אני עם איזה אות קין של "חולת סרטן". התקופה הזו עברה לי ועכשיו אני משתדלת להנות ולהעריך כל יום עם או בלי חברותא. גם הלבד לפעמים הוא טוב לי אבל משתדלת להפגש עם חברות ולבלות . אם את צעירה יחסית וצריכה אוזן קשבת - תרשמי.

זוהר היקרה שלום, ראיתי שנשים רבות הגיבו לדברייך וניתן בקלות להבחין שרבות הבינו אותך. בדידות היא תחושה מורכבת ואני מאמינה שמרבית אנשים בעולם חוו אותה בשלב וכלשהו בחיים. גם אנשים שיש להם תמיכה ממשפחה או מחברים מרגישים פעמים רבות תחושה עמוקה של בדידות ומספרים שמרגישים לבד. לצד הקושי שמעוררות תחושות אלו, אני בהחלט מאמינה כי ניתן להקל עליהן ואני מאמינה שאת תדעי הכי טוב מה מפחית את בדידותך. תנסי לחשוב מתי את מרגישה הכי בודדה? מאיזה שעות ביום? בחברת איזה אנשים את מרגישה פחות לבד? מי מהסובבים אותך ו גורם לך להרגיש טוב יותר? כפי שכתבתי אני באמת מאמינה שכולנו מרגישים בודדים בתקופות אלו ואחרות. לעתים תקופות אלו יכולות להיות קשות ולעתים הן יכולות לשמש גם הזדמנות לשינוי כלשהו בחיים שלנו. באם תרצי, אשמח לנסות לחשוב איתך ביחד כיצד להפחית מהתחושות הקשות אותן את מרגישה. בברכה, אנה

בס"ד שלום רב בהמשך לתגובה למכתבי. אני בת 49 ותמכתי בחברות שחלו במשך מספר שנים. אני פנויה לעזרה לפחות בטלפון ובאי מייל ויודעת עד כמה זה עשוי לשפר את המצב. תמיכה נפשית היא גורם משמעותי באפשרויות ההתמודדות וההחלמה במצבים כאלה. אשמח להתייחס לכל פניה, בע"ה ובשמחה. כל טוב מיכל