לא חייבים לספר הכל...

בני הקטן, שהיה בן שש בזמן דגילוי המחלה, ישן בשעה שסיפרנו לאחיו הגדולים. כך קרה, שלמרות שהוא מעורב בכל, הוא לא שמע מפינו את השם המפורש של המחלה. בינתיים, תודה לאל, הנחנו את העניין מאחורינו. אני בטוחה שבבוא העת, או אני או אחיו יספרו לו, אך נדמה לי שהוא לא הפסיד מכך שלא היה שותף מלא לפני שלוש שנים.

נכון שהוא לא היה שותף מלא. אבל בטוח שותף סמוי. ילדים רואים וקולטים הכל. מצבי רוח משתנים של ההורים,התלחשויות למינהם ואין לך בעצם מושג מה הוא כן יודע ומה לא. ואיזה פחדים וכעסים יש לו עליכם. אין שום צורך לנקוב בשם המפורש-אמא חולת סרטן-אפשר לומר לאמא יש פצע בציצי צריך לנתח אותו-להוציא את הנגע-ואח"כ לתת לה טיפול כדי שהפצע לא יחזור.

לאמירה שלום רב.זו סוגיה לא קלה . הבנים שלי בוגרים ו האמת אני לא יודעת מה יותרקל לספר לילד בן שש ש אוילי לא יבין הכל אבל ידע ש גם לאמא מותר להיות חולה . הוא כבר יחליט מה יפנים ו מה לא. אצלי הבנים גדולים ו כפי ש את יודעת החיים ממשיכים . אצלי זה יצא סוג של היסטריה ש במבט לאחור אולי היתה מיותרת . עצרתי את ה חיים. כמו ב סרט "מטריקס" הכל היה ב הילוך איתי.הם בפירוש קשרו סרטן עם המילה מוות.עד כמה ש קשה לישמוע.הכירורג שלי אמר לי לא לבזבז אנרגיות בלהסתיר את מצבי כי לא גנבתי כלום.הוא צודק ולדעתי בגיל מבוגר קשה כמו בגיל צעיר . אולי יותר.פתיחות אותה אימצתי אולי בכל זאת עזרה .הם ממשיכים בחיים שהם .הם יודעים שאמא חולה ועוזרים אבל יש להם את החים ליבונת ומאוד עודדתי אותם.תגידי ל בן שלך ש לא הרבה הישתנה ו ש את עוד תהיי שלו להרבה זמן ו זה בדוק.אניכל כך מבינה אותך.זה גם מלמד אותם שגם אם נופלים אז קמים וזה השיעור הכי טוב ש הוא יקבל ממך. אגב בני הגדול עומד להיתחתן אני מאושרת יש החייםנימשכים! תודה לך איליין

בהמשך לדיון.. אני בהחלט מסכימה איתך, אמירה שצריך להתאים את המידע לכל ילד. ללא ספק כאשר אנחנו מדברים עם ילדים קטנים אנחנו לא נשתמש באותם המושגים ובאותו סוג של הסבר כמו עם הגדולים. אני גם מסכימה איתך שעבור כל משפחה וכל אמא וילד מתאים משהו אחר, קיימת המון גמישות בשיחה עם הילד וכל אחד עושה זאת בדרך אחרת. יש כמה עקרונות מנחים בשיחות עם הילד. כאשר הכי חשוב בעיני זה שהילד הקטן בדיוק כמו הגדול, יבין מה קורה סביבו ומדוע חלים השינויים בבית. לדוגמה, מדוע אמא מוטרדת, מדוע לפעמים היא עצובה ולא מרגישה טוב. על הילד להבין את הסיבות לשינויים אלו ולדעת שהם לא נגרמו בגללו. קיימים המון דרכים להעביר את המסר לילד. לדוגמה ניתן לבקש ממנו לצייר את המחלה של האם, לבנות ביחד בפלסטלינה או כל דבר אחר שהילד מתחבר אליו. חשוב שגם המסר יעבור באווירה אופטימית אולם ללא ספק מותר גם להיות עצובים וגם הבכי הוא לגיטימי. מהניסיון שלי בעבודה עם ילדים קטנים, ילדים הם חזקים ומצליחים להתמודד עם המציאות הרבה יותר טוב מה שההורים חושבים. בברכה, אנה

היי, אני בטוחה שלך זה עשה טוב שלא היית צריכ הלהתמודד ולהחשף לפניו, מתוך רצון שלך שלא לפגוע בו. השאהל היא אם הוא לא נפגע מכך שאיננו נחשף לאמת הנכונה ויש מצב שהוא מפנטז על מצבים הרבה יותר גרועים ואולי גם מוסיך לזה רגשות אשם שלו... ואם כל זה הוא יצטרך להתמודד כל החיים שלו. החיים הם כאלו שיש בהם גם מחלות וסרטן וגם שמחה וחגיגות וכן, גם אבל ומוות. וזה עובדה. הניסיון דוקא להגן הוא פלסטי - כי המציאות היא של הכל ביחד. להיפך דוקא אם יש לו את האפשרות ללמוד איך להתמודד - אלו הם כלים שיהיו לו לתמיד. בני הצעיר היה בן שמונה וחצי ומיד סיפרתי לו, עוד לפני הניתוח - חצי שעה אחרי התוצאות של הממוגרפיה. וזהו! אנחנו כבר כמעט חמש שנים אחרי, והוא נער בלי שום תיסכולים וללא חרדות נטישה, אלא להיפך יודע שגם אם מישהו אומר סרטן לידו הוא לא נבהל. בנוסף, הוא מסייע לחברים מבית הספר שתקלים באותה סיטוציה ומראה להם שיש חיים אחרי. כשהייתי ילדה קטנה עברתי חוויות של הסתרה של מחלה של אימי, וזה היה יותר קשה מאשר האמת, חשבתי שלעולם לא אראה אותה ואף אחד לא סיפר לי שזה זמני. בקיצור- אין דרך אחת שהיא הנכונה, ולא בטוח שלאורך זמן דרך שניראית הכי טובה תהיה כזו. בהצלחה