חופשת הפסח- היה קשה....

עוד דבר... רציתי לשאול איך עברה עליכן תקופה של החגים. לי באופן אישי היה מאוד קשה. אני רוצה לדעת האם קושי זה הוא טבעי? האם זה הגויוני שדווקא בתקופה זכולם בבית אני עצובה והכי בודדה בעולם. האם יש עוד נשים בחוות בדידות זו בתקופה של חגים. אני באופן אישי לא נהנתי ומחכה שכולם כבר יחזרו לשגרה ואני אתאושש. אני דרך אגב בת 45 עם שלושה ילדים מקסימים ובעל. אודה לכן על שיתוף בחוויות שלכן.

היי אניטה, להרגשתי וגם למיטב ידיעתי-תחושת הבדידות לחולי סרטן הינה תופעה מוכרת ,ידועה ואיננה שייכת דווקא לחג. אני יכולה להרגיע אותך שגם חולות אחרות-ואני בינהן,עם כל התמיכה המשפחתית והחברית שאני מוקפת ,יש לי בהחלט תחושה לעיתים שמבחינת התחושה הפנימית העמוקה-אני לבד,וקשה לי להעביר לסביבה,וגם האמת אין לי רצון לנסות להסביר מה מתחולל בנפשי פנימה-החששות,הפחדים,"התסריטים". נכון שהחום האהבה והתמיכה חשובים ומקלים-אבל עדיין מי שחווה את הסרט הזה הוא פיסית ונפשית הוא אנחנו. מה שכן - הלבד הזה בא והולך,ואני חושבת שהכי כדאי ללמוד לחיות איתו בשלום. בכל מקרה,זיכרי שהפורם הזה הוא המקום בו כולן מרגישות הכי דומה וקרוב למה שאת מרגישה. ואני חושבת שעצם זה שכתבת על תחושותייך ונחשפת כאן עם קושי-זה בהחלט מעיד על מודעות עצמית גבוהה,יכולת לחלוק קושי -וככה בעצם גם לקבל תמיכה ,עידוד,והרגשה שבכל זאת את לא לבד. איתך ובשבילך אדוה

תופעה ידועה היא הבדידות של החגים גם אצל בעלי משפחות. קשה להניח שזה קשור דוקא לסרטן. ובכלל, כדאי לזכור שנשים שמקבלות טיפול להפחית את סכנת הישנות המחלה אינן חולות סרטן במובן היותר מקובל של חולי סרטן. וסרטן זו לא האפשרות הגרועה ביותר שהחיים מזמנים לאנשים. אז תמיד נשארת השאלה איפוה אנחנו במה שהוטל עלינו. וזה הקושי האמיתי.

אינ בת 38 עם 2 ילדים קטנים וגם היום איתם בבית ומטפסת על הקירות. כל בוקר קמה להקרנות ורוצה לחזור לנח, העיקר שיש את התקוה לרצות לנח...........