שאלה כנה מהלב מחפשת תשובה אמיתית

אני רוצה לעלות סוגיה לגבי ילדים קטנים. אני ממש לא רואה צורך לשתף ילדים בני שמונה בכל התהליך שעוברת אמא שלהם.למה להקשות עליהם. למה אי אפשר להסתיר מהם וזהו. האם זה אפשרי? האם אני צודקת. אני לא רוצה להכאיב להם.

היי אלונה, סוגייה זו עלתה כמובן כאן לא פעם ,דפדפי אחורה,אבל בכל מקרה אומר לך מה דעתי. ילדי אומנם גדולים יותר 15.5 ו19-אבל הייתי נוהגת אותו הדבר גם אם היו קטנים-לומר את האמת,כמובן ברמה שהם מסוגלים להבין. מדוע? כי לילדים יש סנסורים מאד מאד רגישים,והם קולטים הכל. כשמסתירים מהם הם עלולים לפרש לא נכון את הסיטואציה,ופעמים רבות להאשים את עצמם. כל הנושא של "סודות ושקרים" במשפחה לא נכון! שיקול נוסף-שלפחות בביתך=מבצרך תוכלי להרגיש בנוח עד הסוף. ללכת עם קרחת (אם תהיה לך),להיות עצובה,עייפה ואולי אפילו בוכיייה. גם ילדים בני 8 יכולים להבין שאמא חולה-ועושים כל מה שצריך כדי שתהיה בריאה,והתרופות לפעמים עושות כך וכך...את יכולה וצריכה לדעתי לשתף את יועצת בית הספר במה שעובר על בנך. אני עשיתי זאת עם "הקטנה" שלי,וזה הקל עליה דווקא שבבית הספר המורים והיועצת יודעים (לחברותיה-היא בחרה למי לספר) כשהמוטו שלנו היה-לא גנבנו מאף אחד את המחלה הזו,ואת יכולה,לשתף כל מי שאת רוצה וחושבת שיעזור לך אם ידע. כמובן שאמרנו שלא צריך ללכת עם "שלט" בו כתוב שחליתי,אבל באמת הנושא חופשי ופתוח. הבת שלי אמרה ליועצת -שזה שבחרנו לשתף אותה בכל מקל עליה את ההתמודדות. זה לא פשוט "לבשר, בשורה כזו לכל הורה,ולא משנה מה גיל ילדיו,אבל זה לדעתי הכרחי וחשוב . אני מאחלת לך שבמהרה תחליטי מה לעשות-ולא תסחבי את המועקה הזו,בנוסף למה שכבר יש. בנוסף היי חזקה ,יש לך כל כך הרבה בשביל מה. המסע קשה וארוך-אבל אפשרי. חיזקי ואמצי,הרבה בריאות והחלמה מהירים אדוה

אלונה היקרה שלום, אני בהחלט מבינה את המחשבה העומדת מאחורי הרצון להסתיר מהילדים את המחלה. כולנו כאימהות שואפות להגן על ילדינו מפני כל פגיעה אפשרית, לשמור עליהם ולמנוע מכל רע לגעת בחייהם. אולם לא תמיד הדבר מתאפשר לנו ואז האמהות מתמודדות עם דילמה קשה האם וכיצד לספר לילדיהם. מכיוון שמדובר בסוגיה רגישה מאוד, הנושא עלה לדיון מספר פעמים בפורום זה ותמיד ההמלצה היתה דומה: ילדים צריכים לדעת ולהבין את המתרחש בחייהם. ילדים מטבעם רגישים לשינויים המתרחשים בסביבתם ולעיתים ילדים קטנים יותר מפרשים התרחשויות חשובות המתרחשות במשפחה כאילו הן נגרמות בגלל משהו שהם עשו או משהו שקשור בהם. הסתרה לעולם לא עובדת וילדים קולטים מהר מאוד שמשהו בסביבה שלהן השתנה. היום כשאני עובדת הרבה עם ילדים אני מגלה כי ילדים שהורים שיתפו אותם, התמודדו טוב יותר, היו חזקים יותר ואפילו אופטימום יותר. חשוב לספר ולהסביר להם את המתרחש. החלטה זו הינה חשובה ויכולה להפחית את רמות החרדה של ילדייך. אנשי מקצוע מאמינים כי ילדים צריכים לדעת מה מתרחש סביבם ולהבין כי מה שקורה אינו באשמתם. יחד עם זאת, חשוב שאופן מתן האינפורמציה יתאים לגילו של הילד. לעיתים, ההחלטה של ההורים לא לספר לילד משקפת את החרדות שלהם ולאו דווקא מתאימה לצרכים של הילדים. חשוב כי ההסבר יהיה בשפה שהילדים מבינים ושבהסבר תשתקף גם תחושה של אופטימיות הבנה לצרכי הילדים ותמיכה ברגשותיהם. חשוב לא לשקר לילדיך, ילדים קולטים במהרה מתי יש סתירות באינפורמציה. אני מבינה כי החלטה זו היא מורכבת וביצוע ההחלטה יכול להיות לא פשוט, לכן את יכולה להיעזר באיש מקצוע אשר יסייע בהתמודדות זו. אלו רק חלק מהנקודות אשר מופיעות במדריך של האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן בו הסבר והדרכה להורה כיצד יש לספר לילדים. באתר של האגודה למלחמה בסרטן קיים תרגום של מדריך זה. להלן הקישור: http://cancer.org.il////////template/default.asp?textSearch=&maincat=7&catid=25&pageid=1919&innerparentId=1920 בנוסף לכך, את יכולה להיעזר בקישור המופיע באתר דוקטורס: "כיצד תתמכי בילדיך במהלך התמודדותך עם המחלה". אני מקווה שנקודות אלו יעזרו לך ושנשים בפורום זה יוכלו לתרום לך מהניסיון שלהן. כולנו כאן בשבילך, אנה

הי אלונה וחג שמח, מצטרפת לתשובתה של אדוה, לי יש שתי בנות קטנות בהרבה (4 ו- שנתיים וחצי) והן מעורבות כמעט בכל שלב, כמובן בשפה וברמה שלה הן זקוקות. הן מלטפות לי את הקרחת ומודדות את הפיאה... אני נקטתי בשיטה של "ספר כפי יכולתך", כמו שאמרה אדוה , לא "גנבנו" את זה ומי שיודע יכול לעזור ומה שיודעים עדיף תמיד על כל מיני ספקולציות ורכילויות - אני מעדיפה שהרכילות תצא ממני ותהיה נכונה!!! הבנות מקבלות את המצב בהבנה - הן משתדלות לעזור לי כשקשה ואפילו כשאני בוכה (לעיתים רחוקות מאוד) הן מחבקות ומנשקות כי אמרתי להן שהרופא אמר שזה יכול לעזור לי! ספרי לילדים מבלי להלחיץ ותאמיני לי שזה רק יכול לעזור לך בסופו של דבר.. רפואה שלמה וחג שמח! שרון

מנקודת מבט של בת לחולה (הייתי בת 9) - חד משמעית לספר. אם את חושבת שתצליחי להסתיר מהם, את טועה. הם ירגישו שמשהו לא בסדר, הם יראו אותך קירחת וחלשה ומקיאה וירגישו שמסתירים מהם ומרמים אותם וזה רק יגביר את הבלבול שלהם. ילדים בני 8 בהחלט יכולים להבין שאמא חולה וגם אם תנסי בכל הכוח לא תוכלי להסתיר מהם. בנוסף, ולא פחות חשוב - את צריכה להשקיע את *כל* האנרגיות שלך, אבל את כולן, בדבר החשוב ביותר שזה להילחם במחלה ולנצח אותה. ההסתרה הזו תגזול ממך המון כוחות ולא תעזור לך. נסי להתייעץ בפסיכולוג ילדים שיעזור לך לשתף אותם בצורה שמתאימה לגילם ולרמת ההבנה שלהם, וגם יעזור לך לענות על שאלות שבטח יהיו להם.

אני בת לאשה שחלתה, עברה כריתה ועוברת עכשיו טיפולים, בת 77, סבתא לעשרה נכדים. לי היה ברור שאני רוצה לספר, אחרים במשפחה התלבטו. בדיעבד, עשינו נכון שספרנו, התגובות של הילדים הכי אמיתיות וטבעיות בעולם, דווקא הפאה שאמא בחרה לעשות בעיקר בגללם, הוסרה מהר מאוד, ממש ממש לא איכפת להם שהם רואים אותה בלי פאה, רוב הזמן כבר בבית לא שמים לב אם היא עם פאה או לא, מה שגורם לה לפעמים לשכוח ולצאת ככה לחצר וגם זה כבר מקובל על ידה, הילדים יודעים שיכול להיות שהיא עייפה או עצבנית ושאין לה כח לארח כמו שהיא אירחה בעבר וזכולנו מקווים שזה זמני ויעבור אבל העובדה שכולם יודעים את האמת פשוט מקלה לנו על החיים. הילדים לא בחרדה ולא עסוקים בכלל בשאלות על החיים והמוות התיאורטי, שבמקרה שלה לא מאיים, כי היא בלי גרורות. בקיצור כל הפחדים לא התממשו וכל התוצאות של השיתוף היו רק לטובה. רק בריאות וחג שמח!

כם לי היו התלבטויות קשות אם לשתף את הילדים היתחלתי עם הבן הגדול שלקח את זה מאוד קשה אבל למד להבין ולקבל את זה ולהתמודד לכבי הבת הקטנה שיתפתי אותה בצורה מופשטת תודה לאל שאני לא צריכה לעבור כימוטרפיה שלפי דעתי זה הדבר הקשה שמתמודדים איתו בני המשפחה שלא נדבר החולה עצמו אבל אני מצטרפת לחברותי שאכן חשוב ורצוי לשתף את בני המשפחה כך כל אחד תורם את חלקו בצורה שהוא מבין האכזבה באה יותר מכוון הבן זוג איצלי שאני מקווה מאוד שאצלך הוא מאוד תומך מבין ועוזר . שיהיה לך בהצלחה בריאות וכח נפשי.

הי אלונה, תחשבי שגם אם את לא תספרי, הם ידעו בכל זאת. הרי אנשים מדברים ואי-אפשר להסתיר מכולם. גם אם ישמעו חצי מילה משיחה כלשהי, הם יבינו שמשהו לא בסדר. ואז עלול להווצר מצב שמישהו אחר יספר להם, או שהם יתחילו עם סיפורים ופחדים שאמא, חס וחלילה, הולכת למות, או יחשבו שאת לא סומכת עליהם. חד משמעית - לשתף. להרגיע שהכל יהיה בסדר ואת עושה הכל כדי להיות בריאה, ליצור איתם שותפות, כמו מה את צריכה שיעזרו לך (כך הם גם ירגישו שהם תורמים להחלמתך). כשחליתי, בני היה בן 4 ועוד לפני שסיפרנו לו משהו, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. ואז מה סיפרתי שלאמא כואב הציצי, אמרתי שאני לא אוכל להרים אותו בתקופה הקרובה, ושלפעמים אני עייפה וצריכה לנוח. וגם ביקשתי שיחבק אותי, כי החיבוקים שלו נותנים לי כוח. החלמה מהירה והרבה בריאות לכולנו!