מאז שחליתי..

מאז שחליתי המשכתי לעבוד במשרה מלאה, כי לדעתי זה מה שמחזק אותי , בין היתר, שמירה על השגרה. אבל בכל זאת משהו השתנה - אם פעם רציתי מאוד להתקדם בעבודתי, "לעשות קריירה", לנהל אנשים, לעבוד מה שנקרא במשרה "רצינית"..היום נראה לי הכל "שטויות"..כלומר, כל ה"ישיבות" בשעבודה, דיונים ארוכים (ומשעממים נורא..) , סיכומי דיון, פניות או תקלות שיש לטפל בהן.....פתאום הכל נראה לי תפל, טפשי (היום תפתור תקלה אחת..מחר יהיו עוד 2..מחרתיים יהיו עוד 5.. וכו') .. מבחינה כספית - אין לי טענות למשכורת,אבל מבחינת מוטיבציה - אני בכלל לא מרגישה שזה מעניין אותי..להיפך - הכל נראה לי מגוחך אפילו ,ממבט מהצד. הרדיפה הזו - ישיבות על גבי ישיבות , גיבובי מילים...,פוליטיקות קטנות במקום העבודה שבא לי להקיא..., מנהלים "גדולים" שמתעסקים בזוטות, ואומרים - כן מגיע לך שעה נוספת , לא מגיע לך ... איזה הבלים... ואני רק לחיות, להיות בריאה, לגדל את ילדי...

הי, כשחליתי, זה היה לפני כשמונה חודשים, בינואר, המשכתי כרגיל. משרה בכירה יחסית, כלכלנית, מנהלת 17 כפופים, אשת קריירה. אחרי הכימו הראשון פתאום שאלתי את עצמי - איך זה שאני ממשיכה לעשות את אותם דברים שעשיתי לפני המחלה, כאילו כלום לא קרה? איזה בום אני אמורה לקבל כדי לקלוט שאני צריכה לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש מחדש? עצרתי. למזלי מקום העבודה שלי מאפשר לי להיות בחופשת מחלה עם משכורת מלאה וכל התנאים. אמנם לא התנתקתי לגמרה והמשכתי להגיע פעם בשבוע למשרד, אבל לקחתי זמן לעצמי. עשיתי רשימה של כל מה שרציתי לעשות אי פעם ולא היה לי זמן. מצאתי מטפל הוליסטי מדהים כדי לברר את המשמעות של מה שאני עוברת. התחלתי לעשות פילטיס, ללכת לים, להפגש עם חברות באמצע היום, לקרוא ספרים, לעשות קניות. התחלתי להנות מדברים שעד עכשיו היו מובנים מאליהם. אחרי החגים אני מסיימת את ההקרנות וחוזרת לעבודה. חוזרת רגועה, שקטה, עם תובנות וכיוונים חדשים. כחלק משינוי שאני עושה, בספטמבר אני מתחילה ללמוד משהו חדש. החיים שלי השתנו, אני לעולם לא אהיה כפי שהייתי, וזה מה שהכי טוב! וולט דיסני אמר:"אתה אולי לא תבין את זה בזמן שזה קורה לך, אבל בעיטה בתוך הפרצוף יכולה להיות הדבר הטוב ביותר בעולם עבורך". איזה ביטוי מדליק! מאחלת לכולנו הרבה בריאות ואושר