אמא שלי - קצת ארוך

אמא שלי חלתה בגיל 43 בסרטן השד (אני חייבת לציין שהיא גילתה את זה בשלב מתקדם כי לא הסכימה לעשות ממוגרפיה לפני כן) לאחר ניתוח שעברה שבו הוציאו לה 2 גושים וגם בבית שחי וכימותרפיה(שכבר אחרי טיפול מספר 3 היא רצתה להפסיק והמשפחה בכח רב הייתה צריכה לשכנע אותה להמשיך) והקרנות. היום טפו טפוטפו היא בסדר. והנה עברה לה שנה אפילו חזר לה המחזור והרופאים עשו לה בדיקת דם וגילו גן מסוכן וממליצים על הוצאת שחלות וכמו שהסבירו הינו ניתוח לא מסוכן ומהיר ועדיף לעשותו. האמא היקרה שלי שגורמת לי לדאגות אין ספור לא רוצה עדיין לעשות הניתוח ומתנהגת כמו ילדה קטנה, הרופאים לא יכולים להכריח אותה הרי. אני לא יודעת כבר מה לעשות אני כל הזמן מודאגת ובלחץ. זה מפריע לי ללימודםי, לעבודה ולתכנון החתונה שמגיעה. אני פשוט כועסת עליה כי היא בונה שיהיה בסדר ואני לא מבינה על סמך מה. ואני אפילו לא רוצה לדבר איתה. הקש ששבר את גב הגמל היה שאתמול הייתה לה בדיקה של רופא והוא אומר שבשד השני יש איזושהי אי סמטריה ושולח אותה לאולטרסאונד והיא שואלת אותי היום בטלפון מה אני חושבת על זה.( מה שאני חושבת על זה שכבר בא לי להקיא מהשאלותוההתנהגות הילדותית שלה כאילו היא לא למדה שום לקח מהעניין) מה אתן חושבות?

ב. יקרה. למה לא לחשוב חיובי? גם אני חליתי כשהייתי עוד יותר צעירה מאמך, וגם כאשר המחלה חזרה, המחשבות החיוביות נותנות כוח. ברור שצריך להקשיב לרופאים ולעשות מה שצריך (כימו, הקרנות, ניתוחים למינהם) וכל הזמן להמשיך ולחשוב חיובי. רק בריאות לכולנו די

אני חושבת ששיחה עם עובדת סוציאלית טובה רק תעזור לשכנע אותה להיות במעקב או בטיפול, בהצלחה

ב. יקרה, נדמה לי שמאז מחלתה של אימך התהפכו קצת היוצרות את הפכת לאמא שלה. ראשית ממליצה לך בחום להחזיר את מערכת התפקידים כלומר את הבת שלה והיא האמא שלך ולא להפך!! מדברייך, התרשמותי היא שאמא שלך מנסה להעביר את האחריות לאחרים,וכנראה במיוחד אליך, תסבירי לה שהיא אשה מבוגרת ואינטליגנטית ויש בידיה את כל הנתונים והיא אחראית לגופה ולגורלה.אני בטוחה שברגע שתעמידי כך את פני הדברים ותציבי גבולות (כן, אני מבינה שקשה לך וכמובן שאת רוצה לעשות הכל שאמך תיהיה בריאה, אבל רק כך תצליחי במשימה)אמך תבין שהאחריות היא שלה ועליה לקבל החלטות מושכלות. כמו כן, גם אני , כקודמתי ,ממליצה לשתיכן מאד להיוועץ בעובדת הסוציאליותו/או בשרות הפסיכואונקולוגי בבית החולים בו היא מטופלת. בהצלחה הרבה בריאות ומזל טוב לחתונתך.

ב' היקרה שלום, אני באמת יכולה להבין כיצד הדאגה לאמך מפריעה לך להמשיך לתכנן את חייך. אכן זה נשמע כלל לא פשוט להיות האחראית והדואגת לבריאות אמך, המסרבת לפעול לפי המלצות הרופא. כך שאני בהחלט מבינה את תחושת התסכול שלך וחוסר האונים. עם זאת, קשה מאוד ואף בלתי אפשרי לשפוט מי צודק ומי טועה. ישנן נשים המגיבות בצורה דומה מאוד הן מסרבות להיבדק ומתקשות מאוד לקבל את הטיפול הרפואי. הסיבה לכך לאו דווקא קשורה לחוסר אחריות או לחוסר הרצון שלהם לחיות ולראות את יקיריהם גדלים ומתפתחים, אלא דווקא פחד וחרדה גדולה מאוד הם אלו שמניעים אותן. לעתים הבחירה בטיפול מעמתת את חלק מהנשים עם הפחדים הגדולים ביותר, כמוות למשל, ולכן יש נשים שחשות כי יהיה להן קל יותר באם יבחרו להדחיק או להתכחש למחלה. לעתים, הסביבה תופשת את התנהגותן כחסרת אחריות ומתקשה להבין מדוע הן מתנהגות כך. אינני יודעת מה מניע את אימך, אולם להתנהגותה יכולות להיות סיבות רבות ושונות ולאו דווקא הבחירה לנהוג "כילדה" חסרת אחריות. לפני שאת מבררת מה אימך מרגישה, הייתי מציעה לך לברר מהם הרגשות שלך. היכן מחלתה והתנהגותה פוגשות אותך ומה זה מעורר בך? האם היו מקרים נוספים בעבר בהם את ובני המשפחה דאגתם לרווחתה של אימך? כיצד בני משפחה מתמודדים עם בחירתה? אני חושבת שחשוב מאוד שתחשבי על שאלות אלו ותנסי לקבל מענה עליהן לבד או עם איש מקצוע כולנו כאן איתך, אנה

בסופו של דבר היא עשתה את הטיפול וזה טוב. בנוגע לכריתת השחלות - הרי סביר שלא מדובר במקרה חירום רפואי אלא בהמלצה. סביר שאלא אם היא תחלה בסרטן השחלות ממש בקרוב, זה לא נורא דחוף לעשות את זה דווקא עכשיו. אני מציעה שתתני לה להתבשל קצת עם עצמה בקשר לניתוח ובסוף אני מקווה שהיא תסכים לעשות אותו. קורה שאנשים חושבים שאם הם יטאטאו את הבעייה מתחת לשטיח היא תיעלם, אבל בסוף תופסים את עצמם. העיקר שהיא עשתה את הניתוח והכימותרפיה ובתקווה תקפיד מעתה על בדיקות סדירות. את נבדקת, אגב?