עכשיו גם אני

שלום לכן, אני לאחר ניתוח כריתה חלקי, עדיין עם הצלקות (מכוערות בעיני, לא מבינה איך אחר כך לא רואים כלום), סוף סוף, שבועיים וחצי לאחר ששמעתי את הבשורה מהרופא, מתחילה להבין. הכי מפחיד אותי היום, זה הקשר עם בן הזוג. קשר של שנתיים, אנחנו לא גרים באותו בית. שנינו גרושים. עד היום היינו פתוחים, דיברנו על הכל, עכשיו הוא ניראה לי מתכנס בעצמו, ואני ניבהלת, הוא לא מחבק כי מפחד להכאיב. ואני צריכה חיבוק ולא אומרת. אני בת 40, עם שני ילדים. קראתי מאמר שהיה קישור אליו מהפורום, לפיו נשים רבות חוששות מנטישת בני הזוג לאחר גילוי המחלה - חשש שאין לו בסיס. אני זקוקה לתמיכה בנושא הזה. אשמח לקרוא אתכן. מיכל

הי מיכל, קודם כל מאחלת לך החלמה מלאה ומהירה. אני בת 33, נשואה+1. סיימתי כימו, לפני ניתוח. לזוגיות שלנו התקופה הזאת עשתה ממש טוב. התקרבנו מאוד. בעלי היה בשבילי גם תמיכה וגם עזרה. ואני, בגלל שנאלצתי להאיט את קצב החיים המטורף שחייתי בו, יכולתי להיות יותר פנויה וקשובה לו. כאילו בחרנו אחד בשני מחדש. מה שכן, לא עשינו זאת לבד. לאורך כל התקופה אני מקבלת תמיכה נפשית ורגשית. אני נפגשת פעם בשבוע/שבועיים עם מטפל הוליסטי שתורם המון להתמודדות וההחלמה שלי. יש, כמובן, הרבה אפשרויות נוספות לתמיכה והדרכה. עצם זה שאת מתקשרת ומחפשת פתרון אומר שאת לוקחת אחריות על מערכת היחסים והיא חשובה לך. ממליצה לך בחום להעזר ב"גורם מקצועי" שמתאים לך. בסה"כ זאת השקעה בחיים שלך וזאת התקופה שחייבים לנצל. הרבה בריאות ואושר.

מיכל היקרה שלום, את מתארת תהליך קשה אך טבעי מאוד המתרחש בזוגיות כאשר בן זוג אחד חולה. אני משוכנעת שהעובדה שאתם לא גרים באותו בית יכולה גם להקשות עלייך מכיוון שבן הזוג איננו זמין בכל רגע נתון עבורך. אני מצליחה בקלות להבין את הצורך שלך בהבנה, הכלה ותמיכה בלי שתצטרכי להסביר או לבקש. מאידך אני מבינה גם את בן הזוג שלך שיודע שמדובר במצב מאוד רגיש פיזית וגופנית וחושש לפגוע או להכאיב. לעתים בני הזוג חושבים שהאישה רוצה להיות לבד כאשר כל מה שהיא צריכה באמת זה את אותו החיבוק עליו את מדברת. ז'נט כתבה נכון שלעתים אנשי מקצוע בפגישה אחת או שניים יכולים לסייע לשני בן הזוג ליצור תקשורת מתאימה יותר ולחדש את ההבנה ההדדית בין בני הזוג. חשוב שתדעי שאפשרות זו עומדת לרשותך ואת יכולה להשתמש בה. בנוסף אני חושבת לחשוב לחדש את התקשורת ביניכם. אשמח אם תכתבי לי האם הסברת לבן הזוג עם מה את מתמודדת? היכן כואב לך? מה את מרגישה? במה היית רוצה שיעזור והיכן היית מעדיפה שישחרר. אני מציעה לך לנסות לשוחח עימו לשמוע אותו להשמיע את קולך. אשמח מאוד את תכתבי, בברכה, אנה

ז'נט ואנה תודה על התגובה. שיתפתי אותו מעט, הוא לא בארץ עכשיו, נסע לשבוע. אמר שילך איתי למי שאבחר. שאל אם אני מרגישה שאנחנו לא מספיק מתקשרים. יש לי עם מי לתקשר, הוא פתוח לזה, אבל לפעמים אני לא יודעת מה ואיך להגיד, אנחנו בודאות זקוקים לתיווך. אני מאמינה שבקרוב נמצא אותו. הערב אני כבר מרגישה טוב יותר מאתמול, חזרתי קצת למקורות הכוח שלי (אלו שבתוכי) אתמול מילא אותי הבילבול והפחד. אני מניחה שהתנועה הזו מיאוש ליכולת עוד תנוע בי בשנה הקרובה. אני מרגישה שקבוצה של נשים שחוות את אותו דבר, שיש להן ילדים קטנים, בן זוג ,והן סביב גיל 40, וגם גרות באותו אזור (אזור השרון) יכולה להיות מקור תמיכה חיוני. שוב תודה לילה טוב

מיכל היקרה שלום, ראשית אני שמחה מאוד שאת מרגישה טוב יותר ואני חושבת שהשיחה שניהלתם חשובה מאוד. לגבי קבוצת נשים שדיברת עליה, אכן יש קבוצה מסוג זה המתקיימת בעמותת "אחת מתשע" בקבוצה נפגשות נשים בגילך המתמודדות עם קשיים דומים, שואלות דומות, מייעצות זו לזו ולומדות זו מניסיונה של זו. באם תרצי, את יכולה לפנות לעדי וינטרוף, רכזת תמיכה בעמותה. עדי תשמח לתת לך כל מידע. אנא פני אליה בטל' שמספרו 036021717 אשמח מאוד להתעדכן, אנה