מי את מירי.ב.?

נכנסתי לאחרונה לפורום הזה, דפדפתי מעט וקראתי דברים שאת כותבת. נהנתי (עד כמה שאפשר להנות בפורום זה..) מצורת הכתיבה והניסוח שלך. את משרה רוגע ונראה לי שאת די מבינה בעניין. אם אפשר לענות לי על כמה שאלות - בבקשה. האם חלית במחלה? האם את עוסקת בתחום הפסיכולוגיה? יש לך גישה יפה לחיים - הזהו מקצועך או קרוב? כמה זמן את נמצאת בפורום? אודה על תשובה, ואם תרצי אספר לך להבא קצת על עצמי ובאיזה מקום אני נמצאת מבחינת המחלה. לילה טוב.

הי ליאת, תודה על הפידבק החיובי... זה מחמם את הלב. בת 42 נ+2, כשנה וחודשיים בפורום. איתרתי את הגוש ב- 8/2005, לאחר כל הפרוצדורות, למפקטומי ב- 10/2005, כימו מסוף אוקטובר 2005 עד 2/2006 (AC+טקסול), +35 הקרנות עד סוף 4/2006. גוש ימין 1.1מ"מ + 2 בלוטות נגועות. 35 הקרנות ו....כרטיס חברות במועדון לכל החיים. לא מגיעה מתחום הפסיכולוגיה רק מתחום ההי-טק. בכללי אני אדם אופטימי, מסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה. השנה שעברה (בעקבות המחלה) לימדה אותי שיעור בהילכות החיים ונתנה לי פרספקטיבה אחרת. אם קודם הכל נראה לי מובן מאליו אז הבנתי שזה ממש לא! כשהמקסימום שיכולתי להכניס לפה היה 1/2 תפוח ירוק ואולי איזה ביס בננה, הבנתי טיבו של סטייק. וכשהצלחתי לצאת מהבית 8-9 ימים לאחר טיפול (כי קודם פשוט הייתי סמרטוט) הבנתי טיבן של רגליים. והבנתי שהגרד והנימול וחוסר התחושה מהטקסול הן כאין וכאפס לעומת האדריאמיצין שהשבית אותי לגמרי. הפורום הזה היה פשוט הקשר שלי החוצה והתמזל מזלי ופגשתי פה 3 נשים מהמדהימות שפגשתי בחיים. לוחמות אמיתיות!!! 2 מהן חברות שלי עם כל המשתמע (אני וזינה), השלישית היא המלאך השומר והמכוון את כולנו. קוראים לה אנה והיא מנהלת הפורום הזה. (ותכף תקפוצנה פה המלעיזות ויגידו שאני מלקקת לה... אבל לי לא איכפת כי אני יודעת שזה נכון. אנה עזרה לי להחזיק מעמד בקשה שבמלחמות, וכל מילה טובה לגביה נכונה!). יקירתי, אשמח לעבור לפסים אישיים, לספר לך עוד המון וכמובן לשמוע גם ממך ולתמוך בך עד כמה שאוכל. תוכלי לכתוב לי למייל שמתפרסם בראש ההודעה, תוכלי להשאיר לי טלפון ואני מבטיחה, מבטיחה לחזור אליך. או פשוט להתקשר אלי לאחד משני הטלפונים הבאים: 09-7672438 או 054-4718049. any time!!! מירי.ב.

שלום לך, קראתי את מכתבך ושמחתי לפגוש וירטואלית אשה אופטימית ואמיתית. אני בת 55 נשואה פלוס 4 בנות - שלוש מהן נשואות ויש לי חמישה וחצי נכדים שממלאים לי את החיים. אני נמצאת רחוק ממך מבחינת המחלה. כיום, אני כארבע שנים ושמונה חודשים אחרי ניתוח למפקטומי. עברתי הקרנות ללא כימו. בזמנו השמיים נפלו עלי - רק בכיתי יום ולילה - פשוטו כמשמעו. וכמו שכתבת, נקודת המבט שלי על החיים השתנתה. למדתי לאהוב ולהעריך דברים שנראו כמובנים מאליהם. כיום אני עדיין נוטלת את הפמרה עם כל התופעות לוואי הלא נחמדות, אולם מתנחמת שאני בעצם (מאוד מקווה) בסוף הפרק המתיש. עדיין קיימות בי מחשבות שמציפות אותי וגורמות לי פחדים מידי פעם, אני תופסת שיחה עם עצמי ונחלצת. יוצאת, מבלה, קוראת ונהנית מהנכדים. מאחלת לך שתעברי את המחלה בשלום ושתהיי בצד השני לגמרי עם בריאות מלאה והמשיכי להיות אופטימית ושדרי אופטימיות לנכנסות לפורום הזה. בהערכה - ליאת.