וידוי

אני 3 ימים לפני הטיפול השלישי. ביומיים האחרונים אני מרגישה כעס עצום, בוכה על כל שטות. כולם ממליצים לי לעבוד כמה שאני יכולה והדבר מאוד מלחיץ אותי. בשבוע שאני מרגישה טוב יחסית, אני הולכת לעבודה אך מרגישה מאוד רע, (פיזית ונפשית). בקושי מתפקדת, עובדת 3-4 שעות ליום במקום 8 שעות או יותר כפי שהייתי רגילה. בעבודה מאוד מתחשבים בי אבל אני מרגישה מאוד מתוסכלת, ועצם ההליכה לעבודה מאוד מלחיץ אותי. לפעמים אני חושבת למה אני צריכה את כל הלחץ הזה? אולי בימים שאני מרגישה טוב אני צריכה ללכת עם חברה לסרט או לבית קפה, למה לרוץ לעבודה ולהרגיש שזה ממש לא זה. האם מישהי יכולה לעזור לי בהחלטה האם להמשיך לעבוד או לקחת חופשת מחלה ארוכה עד סוף הטיפולים, ולהוריד ממני את הלחץ הזה של ההליכה לעבודה.

תמר יקרה, את צריכה לעשות רק מה שטוב לך. אני למשל נורא רציתי להמשיך בשגרה. " עולם כמנהגו נוהג", ונלחמתי על כל יום עבודה " רגיל" וכך הרגשתי כנראה שהכל נמשך כרגיל. גם בבית תפקדתי כמה שיכולתי למרות שלקחתי פעמיים בשבוע עוזרת. אני ממליצה לך לחשוב רק על עצמך. אף אחד לא יכול לייעץ לך מה טוב לך. המון בריאות....

הי תמר, כשקראתי אותך לפני 5 דקות, זה היה כמו לשמוע את עצמי לפני שנה. ההבדל היחיד ביננו הוא שאני מייד הבנתי שאני לא צריכה את הלחץ המיותר הזה על הראש שלי. הפסקתי לעבוד (חל"ת) והרגשתי שאבן נגולה מעל ליבי. ברבות הימים ובדיעבד הסתבר שזו אחת ההחלטות הכי נכונות שלקחתי בחיים שלי. היום אני שנה אחרי טיפולים מרגישה ממש טוב, ולרגע לא מצטערת שלקחתי לעצמי את כל הזמן שבעולם להחלים. אם אין אני לי מי לי? מי אמר שאני צריכה להיות כזאת גיבורה ולהמשיך במשרה מלאה? נכון, יש בנות שכן עושות את זה. יש בנות שהעבודה ממש מחזקת אותן וההערכה האישית שלהן כלפי עצמן מתחזקת בעקבות המסוגלות לעבודה. אבל אני לא, אני הייתי צריכה את השקט שלי, קיבלתי את קיצבת הנכות הכללית מביטוח לאומי והורדתי הילוך. המחלה הזאת עשתה לי רע אבל גם עשתה לי המון טוב, למדתי דברים רבים על עצמי, על הסביבה, על עבודה, על הכל. הבנתי שאני לא חייבת להיות סופרוומן, שלא הכל חייב להיעשות היום, מחר יש עוד יום. היום אני לוחמת את המלחמה על חיי ומחר אני אנתב את האנרגיות לדברים אחרים. אז קחי לעצמך את הזמן ומחר לאחר שתחלימי תעשי גם דברים אחרים. היום את מטפלת בעצמך בעדיפות ראשונה ומי שלא מתאים לו - שיקפוץ!!! רק טוב, מירי.ב.

הי תמר, מסכימה עם כל מילה של מירי, מילים כדורבנות! עשי אך ורק מה שטוב לך, התעלמי מכל אלה שיודעים הכי טוב מה טוב לך, ואת כל האנשים עם הכוונות הכי טובות בעולם. אחת הטעויות הכי גדולות שלי היתה שחזרתי לעבודה מיד עם תום הטיפולים ולא נתתי לגופי ולנפש שלי להתאושש, מחיר זה אני משלמת היום שנים אחרי. חזרתי כי כל הקרובים אלי ידעו "הכי טוב" מה טוב לי. הטעות הרצינית שלי שהקשבתי להם ולא עשיתי מה שבאמת רציתי וזה הפסק זמן הארוך שהייתי זקוקה לו. כל אחת נוהגת לפי תחושתה האישית וזה בסדר גמור עם אלה שממשיכות בשגרת חייהן אם טוב להן כך, למרות שלעיתים לא ברור לי אם זה תהליך של הדחקה של הדברים, שהרי השגרת חיים ממש לא שהיתה קודם. דעתי היא שזהו תהליך שצריך לעבור , ולתת לעצמך את הזמן. איפה הזמן כדי לעכל, להכיל ולקחת נשימה, אבל שוב, איני שופטת חלילה אף אחת כל אחת נוהגת לפי בחירתה בלבד. עצתי היא תמר, שמה שאת רוצה לעצמך כל כך לגיטימי ומובן ולמה שלא תעשי את זה? מה מפריע לך? יש לך רגשות אשמה חלילה? תרגישי שאת מאכזבת אנשים? את עצמך? מה מפריע לך לקחת פסק זמן? קחי לך את כל הזמן שבעולם להתאושש פיזית ונפשית, וברגע שאת תהיי שלמה עם זה ותראי שזאת החלטתך בלבד ושאיש אינו רשאי להתערב ולהחליט מה שטוב לך, תראי איך באורח פלא אף אחד לא ינדנד לך וכולם יכבדו את החלטתך, מנסיון שהיה קצת מאוחר מדי... מאחלת לך רק בריאות והתחילי לפרגן לעצמך, כפי שאמרו חכמינו: אם אין אני לי... לילה טוב.

אני שנה לאחר הניתוח. היתה לי אותה התלבטות כשלך.רציתי להמשיך לעבוד כרגיל .עם הפסקות לטיפולים.זה בלתי אפשרי (בחויה שלי!) החלטתי לקחת שנת חופשה על חשבון חופש המחלה שצברתי.זה איפשר לי להיות בעבודה לפי יכולתי ולהעדר ,לפי רצוני . המשכתי להתהלך בין אנשים בריאים ואיפשרתי לגופי ולנפשי להתאושש.

תמר, גם אני הייתי במצב שלך, הלכתי לעבודה כי הסובבים חשבו שככה טוב, לא הצלחתי לעבוד, ולא הבנתי למה אני מתאמצת להגיע לשם בדיוק כמוך. בסוף לקחתי לי חופשת מחלה עד סוף ההקרנות ועוד קצת. כלומר ממש סוף הטיפולים ועוד קצת. אני רוצה להגיד לך שזה נתן לי הרגשה מעולה, ממש הרגשתי שעול כבד ירד ממני, קצת חופש מהעבודה. אל תשכחי שבזמן הטיפולים המערכת החיסונית שלך לא במיטבה, כולם עכשיו עם שפעות וכאלה, לא נראה לי שזה מה שאת צריכה בנוסף לכל מה שאת עוברת. בשבילי זה היה מצויין. בין הטיפולי להקרנות נסעתי לחו"ל באישור הרופא כמובן וזה נתן לי כוחות להמשיך הלאה. תמר, רק את יודעת כרגע מה טוב בשבילך, תפרגני לעצמך תני לעצמך לנוח בימים שאת בין הטיפולים. בימים האלה תפנקי את עצמך בכל מה שבא לך. והכי חשוב תזכרי שהתקופה הזו היא זמנית ותעבור. מאחלת לך שתרגישי טוב ותעברי את התקופה הזו בקלות.

משה שעבר עלייך עובר עלי. יש לי כמה שאלות שלא אוכל לשאול בפורום. אם אפשר צרי עימי קשר 054-6324525. שמי אתי.

כשאני קוראת את התגובות של הבנות אני שואלת את עצמי אם נהגתי נכון . אני המשכתי לעבוד מלא וכולם סביביב מחאו לי כפיים ואמרו שאני גיבורה. (האמת שהמילה גיבורה די עצבן אותי) בתקופת הניתוחים הייתי חודש בבית והרגשתי שאני שוקעת בתוך עצמי וחשבתי שזה טוב לעבוד. בתקופת הטיפולים עבדתי חוץ מיום פה ויום שם. היו ימים שהלכתי לעבודה גם כשהרגשתי רע. אני לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד מבחינה כלכלית וגם לא מבחינת התפקיד.אז הרגשתי שטוב לי לעבוד. היום אני לא בטוחה שטוב שעבדתי. יכול להיות שהייתי זקוקה לפסק זמן להיות קצת עם עצמי בתקופת הטיפולים.יש לי חברה שחשבה שהיא גיבורה ובזמן המחלה תפקדה מעבר לכוחותיה וחטפה מחלת קרוהן. דווקא היום כשאני בהקרנות ומרגישה טוב אני מרגישה שאין לי סבלנות לעבוד ואני מחכה שהשעות יעברו כדי שאלך הבייתה. בקרוב יתקיים פרוייקט גדול במקום העבודה שלי ואני מרגישה שאין לי כוחות אלייו. דווקא עכשו אני יותר חוקרת את פרטי המחלה שלי יותר מאשר מקודם (בודקת באינטקנט את פרטי הביופסיה ונכנסת הרבה לפורום וקוראת כל שאלה ותשובה). אולי היום אני קולטת יותר מה עבר עלי. אין ספק שאת צריכה להחליט מה לעשות. המסקנה שלי היום כשאני כמעט אחרי :צריך קצת פסק זמן מהעבודה (אולי לא להרבה זמן אבל צריך) תחליטי מה שטוב בשבילך!!! השאלה אם זה מתאפשר לך מבינה כלכלית ומבחינת מקום העבודה כל טוב

תמר היקרה שלום, קיבלת מגוון של תשובות מקסימות ונוגעות. כל אישה מתמודדת בדרך שונה וכל אחת בוחרת לעצמה את הכלים להתמודד עם המשבר אותו היא חווה. אכן ישנם נשים שמרגישות שעבודה מצליחה להסיח את דעתן מהמחלה ומהעיסוק בה. רבות מרגישות ששמירה על חיי השגרה מיטיבה איתן. אולם כפי שאת בטח יודעת אין זה נכון לגבי כולן. יש נשים אשר בדיוק כמוך מרגישות שאין להן את הכוח ואת האנרגיה לעבוד. הן מרגישות שרוצות פסק זמן בו יוכלו להיות בחברת אנשים קרובים ותומכים. אני חושבת שהן הדרך הראשונה והן השנייה הן דרכי התמודדות לגיטימיות ויכולות לסייע להפחית את תחושת הלחץ והחרדה של האישה שמתמודדת עם המחלה וטיפולים מורכבים. יחד עם זאת, מצבי משבר וקושי הם זמן מאוד לא מתאים לקבל החלטות גדולות. לכן בתקופה קשה זו הייתי מציעה לך לא לקבל שום החלטות גדולה כגון לעזוב את העבודה או לקחת חופשה ארוכה מדיי (גם אם בטווח המיידי את חשה שהדבר יקל על תחושת המתח). כפי שראית מתשובות הנשים. רגשות הם דבר מאוד דינאמי שיכול בקלות להשתנות ולכן עדיף להשאיר מקום לאפשרות לשנות את ההחלטה. מדברייך אני מבינה גם כי את מעוניינת לקחת חופש ומקום עבודה בו את עובדת מתחשב בך מאוד וסביר להניח שיאשר את בקשתך. יחד עם זאת, נושא החופשה מעורר בך המון תסכול ויתכן גם רגשות אשם. אודה לך מאוד אם תוכלי להרחיב את דברייך על מנת שנוכל לחשוב ביחד ולסייע לך לקבל את ההחלטה. בברכה, אנה

אנה שלום, כפי שציינתי אני עובדת בתפקיד ניהולי. במקום העבודה בהחלט מבינים את מצבי ומתחשבים בי. אני מאמינה שהרופא שלי יוכל לתת לי חופשת מחלה של חודשיים שלושה, עד לסיום הטיפולים. הדילמה שלי היא , האם לקחת חופשה ארוכה מראש, או לבוא לעבודה מיידי פעם. זו הבעיה שמלחיצה אותי, משום שכל יום אני צריכה להחליט האם ללכת לעבודה.

תודה לכולכם על התשובות והכנות. אני עובדת בתפקיד ניהולי לכן יש יסורי מצפון על זה שאני לא בעבודה והרבה דברים לא נעשים או נדחים. בין הטיפולים יש לי 4-5 ימים בהם אני מרגישה יחסית טוב ויכולה לעבודה. אבל כשאני מגיעה לעבודה ההספק שלי מאוד דל, קשה לי להתרכז וזה מאוד מתסכל אותי. היום לדוגמה, בעקבות החיזוקים שקיבלתי בפורום, ולמרות שאני מרגישה טוב, החלטתי להשאר בבית ולא ללכת לעבודה. יצאתי עם חברה לעיר, ישבנו בבית קפה והרגשתי מאוד רגועה. אבל שוב חולפת במוחי השאלה מה יהיה מחר?

תמר הי, כתבתי לך כבר למעלה וגם מירי המקסימה ועוד בנות. לדעתי את מייסרת את עצמך לשווא ומתעסקת עם דאגות שלא צריכות בעצם להיות כרגע. ייתכן שזה מנתב אותך לדאוג במקום אחר מכאיב פחות? סתם נקודה למחשבה... אם אין לך בעיה כלכלית, ולא צריכה להיות במקרה כזה, כי ביטוח לאומי מכיר בשנה הראשונה כ-100% נכות, אז משהו בסדר העדיפויות שלך לא נכון לדעתי. מה חשוב יותר, החיים שלך , ההחלמה, הרוגע או העבודה? מדוע לא לקחת את פסק הזמן כדי לשתות קפה, לטייל ברגעים שאת מרגישה טוב יותר ולאסוף אנרגיות להמשך? אם יש ימים שתרגישי טוב ותרצי לבוא אז תבואי, אבל למה לחשוב כל הזמן מה עם המחר? מה שחשוב במחר שתרגישי טוב , תהיי רגועה ותפסיקי עם המירוץ הזה של החיים. האמיני לי שבחיים לכל אחד יש תחליף גם אם נדמה לנו שאין, ותצטרכי גם לדעת לסמוך שהעבודה תעשה בימים שלא תהיי ואם זה עדיין מטריד אותך, אולי תבדקי עם עצמך או איתנו למה ... תני לעצמך את הזמן שאת זקוקה לו, עשי מה שהכי טוב לך. שימי את רגשות האשם בשק גדול ושימי אותו זמנית בפינה שלא תגיעי אליה. למה זמנית? תמיד יהיו לנו בחיים רגשות אשם... אבל זה הזמן שתניחי להם להיות במקום אחר... רק בריאות.

תמר היקרה שלום, מדברייך אני מבינה שאת יודעת בדיוק מה את רוצה ואיפה היית מעדיפה לבלות את היום. לכן נראה לי שכבר החלטת וכעת את מבקשת חיזוק ותמיכה בהחלטתך. להתלבט כל בוקר מחדש וללכת לישון בלי ידיעה מה את הולכת לעשות מחר, עלול להיות מתסכל מאוד וגם מלחיץ. את רוצה להישאר בבית ובעבודה כפי הנראה תומכים בך ובהחלטה זו, אם כן מדוע את כה סובלת מרגשות אשם? מה המקור לרגשות אלו? האם יש סיטואציות נוספות בהם את מתמודדות עם תחושה דומה? אשמח מאוד לנסות להבין איתך ביחד מדוע תחושות אלו מתעוררות דווקא עכשיו ומדוע החלטה זו כה קשה עבורך? אשמח אם תכתבי, אנה