דיון חשוב!!

לפני כמה ימים עלה בפורום הנושא של התייחסות הרופאים לחולות בסרטן שד גרורתי. הועלתה הטענה כי נשים אלו זוכות ליחס שונה. חברתי הטובה היא חולה בסרטן גרורתי והיתי מעוניינת להרחיב את הדיון בנושא. באם כך הדבר האם לא הגיעה השעה לשנות את היחס. אני מאוד אודה לכן באם תסכימו להרחיב את הנושא, אולי הגיעה העת לצאת עם זה לתקשורת? אני לא יודעת אלה זה פשוט קומם אותי מאוד.

גם אני קראתי את שנאמר. זו הרגשה סובייקטיבית האמת. אי אפשר להכליל את העובדה שהנשים עם הגרורות הרופאים " ויתרו עליהם" מה שגם קורה זה שהפציינטית מאוכזבת מרופאה שלא הצליח בטיפול...... השאלה מה קודם למה.

אכן נושא חשוב ביותר! לפני ימים אחדים העליתי את השאלה ולא זכיתי לתגובות. האם אתן חושבות שיחס הרופאים לחולות גרורתיות הוא פחות מיקצועי או פחות אמפטי? לי זה ממש לא נראה הגיוני. בכל אופן לפני שרצים לעיתון, בואו ננסה לבדוק מנסיונן של בנות.

המחלה התגלתה אצלי לראשונה בשנת 99. חזרה בבית השחי בשנת 2001 ומאז שנת 2002 אני חולת סרטן שד גרורתי בעצמות. אני מטופלת באחד המרכזים הגדולים במרכז הארץ. מאז שהתגלו הגרורות הפך המרכז הרפואי עבורי לא רק למקום התומך בי רפואית אלא למרכז תמיכה חשוב ומרכזי, לצד בני משפחתי כמובן. כשקורה ויש החמרה במצב כל הסביבה הרפואית עומדת "בהיכון" בנוסף לרופאה המטפלת בי גם האחות, המטפלת בכאב, העובדת הסוציאלית, פקידות המחלקה כולן מודעות, מתענינות ומושיטות עזרה. כן זו לא הגזמה. אף פעם לא עלה בדעתי ש"וויתרו עלי"ת להיפך. תמיד מחפשים פתרונות נוספים, תרופות חדשות, ועוד. גם כשנסעתי ללונדון לקבל חוות דעת נוספת קיבלו זאת בהבנה ושיתפו פעולה. אני מקפידה על פגישה חודשית עם העובדת הסוציאלית שבגובה העיניים דיברה איתי על הסטטיסטיקות הקשורות למצבי,ואיתה אני משוחחת על הבעיות המיו7חדות המתעוררות כשהמחלה הופכת למחלה כרונית עם התמודדות לא פשוטה. הרופאה המטפלת הבטיחה לי כשהסתבר שהתרופות ההורמונליות כבר לא יכולות לעזור לי, שהיא תכניס אותי לכל קבוצת מחקר אפשרית לה אני מתאימה. בזמן שיש החמרה במצב אני מקבלת טלפונים לשאול לשלומי,. תמיכה ועידוד מגיעים בבית החולים גם בצורה מפתיעה. לפני מספר ימים אחת הפקידות בטיפול יום שפוגשת אותי כשאני מקבלת זומרה הביעה שימחה על כך שאני נראת טוב וציינה שהיא מאד דאגה לי בחודש שעבר כשחשתי ברע. אז אם זה לא מלמד על כך שבבית חולים גדול ועמוס במטופלים לא דואגים לחולות גרורתיות, אינני יודעת מה זה נקרא לדאוג לחולות... אני מוצאת לנכון לספר זאת על מנת לעודד . המחקר מתפתח כל הזמן. אני קוראת כאן על טיפולים בסרטן הראשוני שכשאני חליתי, רק לפני 7 שנים עוד לא היו בנמצא ומכך שואבת עידוד והבנה כי יש תקווה. אז בואו נצעד בראש מורם, נחייה הכי טוב שאפשר, וכמו שאני תמיד אומרת לעצמי: אני לא קמה בבוקר לעוד יום של מלחמה. אני קמה לעוד יום בו אחייה הכי טוב שאני יכולה, והינה עברו כבר 7 שנים ואני בין טיפול למשנהו, חייה ונושמת, שומרת על איכות חיים בה הרבה מחברותי הבריאות מתקנאות, והופס, עוד יום טוב עבר...