אני רוצה לספר לכן משהו..

בבוקר נכנסתי לפורום וקראתי את התגובות שכתבתן לי וגם לאחרות...ואני רוצה לומר לכן... אני גאה בכן!!!... אחרי שסיימתי לקרוא הלכתי לים <אני גרה ליד הים> ...אנה לשאלתך מה מרגיע אותי אז התשובה היא..הים...וכתיבה... ישבתי בחוף הסתכלתי על הגלים...וחשבתי על אמא שלי..חשבתי על דרכים לעזור לה ולהקל עליה כמה שיותר... הרגשתי שאין לי אוויר הרגשה של חנק... ובכיתי בלי הפסקה... המחשבות שלי היו על ..איך אני אעזור לה?? האם אני מספיק חזקה בשביל לעזור לה?? לעזור לעצמי להתמודד עם הכל?? איך אני אעשה את זה??... ואז המחשבות שלי היו על כל הנשים פה... על השקפת החיים של כולן עם כל הקשיים...ואז הפסקתי לבכות.... בזכותכן אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הכל... אתן נשים חזקות ואני כלכך גאה בכן...ואני שמחה שאני יכולה לחלוק עמכן את רגשותיי ופחדיי... אתן נותנות חוזק לכל אחת ואחת...וחשבתי על דרך ההתמודדות שלכן... אני מרגישה עכשיו חזקה בזכותכן...תודה לכן על זה...אני מאחלת לכולן המון בריאות אושר ומלא אהבה... לכל אחת מכן...... אהבה זאת מילה אהבה זאת הרגשה הרגשה של שלמות שלמות טהורה לא כולם מגיעים לאות הראשונה ואלה שמגיעים לשניה טועמים קצת מהאהבה אך רבים הנופלים בדרך לאות האחרונה ואלה שמגיעים לא יודעים מה ערכה ערכה של האהבה לא נמדד במספר אלא בטוהר הכוונה אותה כוונה אותו רצון לתת מעצמך מאשר לעצמך וכאשר את מעניקה לבך שמח באושרם של אנשים האנשים שלבך וליבם מתמזגים ואתם שווים שווים בפעימות הלב שווים בתחושה שווים בכל דבר שקשור לאהבה את האהבה.

רק רציתי לאמר שרגשת אותי מאוד. בהצלחה עם אמא שלך אנחנו פה בשבילך וגם טלפונית במידה ותרצי. "זינה הלוחמת"

לורן יפתי, ריגשת אותי עד דמעות עם מה שכתבת. אני אדם מאוד רגיש בשיא הקלות אני מגיעה לדמעות אבל תלוי ממה. מהשיר שלך וכל מה שכתבת כן!!! אבל מאז המחלה כמעט לא בכיתי, משום מה לא הרגשתי צורך לבכות, עמוק, עמוק בלב הבנתי שדמעות לא יעזרו אם ישפכו כי זה רק יעשה רע לי ולסובבים אותי. את המחלה וההתמודדות איתה ראיתי באופן קר לגמרי כמשימה - או.קיי, גילינו (ותודה לאל שגילינו ובזמן), ועכשיו צריך לשנס מותניים ואת כל הכוחות שיש ולצאת למלחמה ולא להישבר. עובר גבול דק מאוד בין לנצח ולהפסיד והכל תלוי בגישת המתמודד. אני רציתי לנצח!!! וגם ניצחתי!!! לא פעם אמרתי לחברים, לרופאים ולצוות המטפל אני רק בת 40 אבל יש לי המון תוכניות בחיים, בין היתר אני מתכוונת לגדל את הנכדים שלי. אני לא מתכוונת להיעלם סתם ככה בגלל מחלה, החלטתי שאני אתן את ה- fight של החיים שלי. לא משנה מה צריך לעשות וכמה יכאב או לא ארגיש טוב, אני נלחמת עד הסוף. והנה הסוף מתקרב בצעדי ענק. היה חורף של טיפולי כימו (8 טיפולים) לא קל בכלל אבל בדיעבד לא נורא. אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב הייתי עושה. כעת אני בהקרנות (היום 14 מתוך 30). שוב אני לא מרגישה הכי טוב -אבל מתגברים! אני יוצאת עם הילדים, הם הולכים לבי"ס רגיל, אוכלים בחוץ, עוד חודש עוברים דירה ועוד, ועוד... החיים זורמים ואנחנו איתם ומנסים לשמור על שיגרה. בכלל אני חושבת שאנחנו "חולות" לפרק זמן קצוב - 1/2שנה בערך הטיפולים עם ההקרנות אח"כ אנחנו בריאות לכל דבר. תחשבי על כל אלה שמרותקים למיטה עם מחלות אחרות ששמן פחות מאיים פסיכולוגית מ"סרטן השד" אבל לא יכולים לעשות שמינית ממה שאנחנו כן והם באמת סובלים מאוד ולעולם לא יבריאו. . אנחנו לא שם אנחנו מבריאות לגמרי!!!!!! אמא שלך תנצח ובגדול!!! ואת תיראי איך תחזרי ותדווחי לנו שהיא אחרי. לגבייך - אני מאוד מעריכה את המסירות והרצון שלך לעזור אבל הכי חשוב שתדעי שזה "לא בידיים" ולעולם, לעולם אל תישאי באחריות. את יכולה להיות פרטנרית לאמא שלך, ללות אותה לטיפולים, לנחם, לעודד, להוציא אותה מהבית לבית קפה, לקנות בגד, לארגן את חג הפסח הממשמש ובא - אבל את לא יכולה לעבור את הטיפול במקומה - המחלמה הפעם היא של אמך בלבד!!! (אותם דברים אמרתי לבעלי כי לפעמים היה נדמה לי שהתיסכול שהוא כאילו לא יכול לעשות יותר ישבור אותו). את גם תגלי פתאום כמה כוחות חבויים בתוך אימך, את תגלי אמא טייגר, צדדים שלא היכרת קודם כי פשוט לא היה צריך. אנחנו הנשים הן זן חזק, אנחנו נותנות חיים... תחשבי על זה. לסיום מתוקה, הייתי רוצה לדבר איתך. אני בבית עכשיו תתקשרי אלי בלי להתבייש! 09-7672438 או 0545-718049. מיליון בריאות וכח את תראי שיהיה בסדר. ביי, מירי.ב.

היי לורן חמודה כמו חברותיי גם אותי ריגשת עד דמעות. אחרי מה שמירי כתבה לך (שגם גרמה לי לדמוע) באמת שאין לי יותר מה לכתוב לך. מה שכן תמשיכי לכתוב וללכת לים ולהוציא ולהביע רגשות זה חשוב. תהיי שם בשביל אמא שלך ואנחנו נהיה פה בשבילך. האמת אולי גם לאמא שלך יהיה נחמד להכנס לפורום ולראות שהיא לא לבד. אז חמודה אנחנו שוב פה בשבילך. ביי אני