בכי

כחודש אחרי קבלת הבשורה ושבועיים אחרי הניתוח להסרת הגידול אני בוכה לעיתים קרובות ללא התרעה מוקדמת, ובנוסף - מה עושים עם היחס הקר של החברים בעבודה?

ליוני ערב טוב!!!!!!! א). בכי זה טוב, מותר ומשחרר, גם לי בהתחלה זה היה ככה ואז אספתי את כל כוחותי להתמודדות עם המחלה ולהכנס בה עם כל הכוח ולנצח.... ב.) היחס הקר של החברים בעבודה, פשוט לא להתיחס, אני לא יודעת איפה את/ה עובד/ת אבל ישנם אנשים חסרי לב שחוץ מעצמם אף אחד לא מעניין אותם אז לא להתיחס ולהמשיך הלאה.עם הרבה כוח, ואנחנו פה מוכנים לעודד ולתמוך כמה שיותר. הרבה כוח והמון בריאות אנחנו פה בשבילך לכל מה שרק תרצו. "זינה הלוחמת"

ליוני, (זו את או אתה? ) אתחיל בהתייחסותי לשאלתך השניה.. לפעמים אנשים לא יודעים איך להגיב לסיטואציה כזו קשה..הרי הרבה דיעות קדומות יש על הסרטן, בעיקר המון אנשים חושבים שזה גזר דין מוות, מה שלא נכון כמובן.. אבל ככה אנשים חושבים .. והם פשוט לא יודעים איך להגיב.. אולי הם צריכים קצת זמן לעכל את הידיעה. אני זוכרת שבימים הראשונים שחלתי חשבתי לעצמי בין היתר על איך הסביבה תגיב למחלתי,.. ואז אחותי נתנה לי עיצה ששווה זהב.. היא אמרה לי שהכל תלוי בי, באיך אני אציג את זה לסביבה. תנסי להראות אופטימיות ולהיות אופטימית, כי מצליחים לצאת מהמחלה הזו ! וכך גם הסביבה תגיב לך ...רוב האנשים לא אטומים לגמרי . אני החלטתי לשתף המון אנשים בדבר מחלתי ולא הסתרתי את רגשותי ואת האמונה שאצליח לנצח בסופו של דבר. ואותם אנשים עמדו לצידי בכל אותם רגעים קשים. לגבי הבכי .. 5 שנים אחרי המחלה ואני עדיין בוכה... זה טוב לבכות ..זה מנקה ומטהר..אחרי הבכי מרגישים טוב... אני מקווה שהצלחתי לעודד אותך קצת , אני מקווה שתחלימי במהרה ותתחזקי נפשית ופיזית כאחד.. מאחלת לך בריאות ושלוות נפש.

יוני היקרה שלום, (אכן לא ציינת את מינך, לכן אצא מנקודת הנחה כי הינך אישה) אני מבינה כי זה עתה אובחנת כנשאית המחלה ונראה שבדומה לנשים רבות שזה עתה אובחנו עם המחלה, את סובלת מתנודות רגשיות ומגיבה בבכי. חשוב להדגיש כי השלב הראשון, השלב של אבחון המחלה, נחשב לשלב הקשה ביותר לאורך ההתמודדות עם המחלה. התגובות האופייניות לאבחון הן עצב, חרדה, כעס ודחק ובכי. מכיוון שלא סיפרת לנו דבר אודותייך, קשה לי להתייחס באופן אישי ולכן אשמח אם תוכלי לכתוב פרטים אשר יאפשרו לנו לראות את האישה שמאחורי הפניה. את מוזמנת לכתוב כל דבר אשר יסייע לנו להכיר אותך ולצרפך לבית החם שייצרו כאן נשות הפורום. ציינת כי החברים בעבודה הגיבו בקרירות, אני מתארת לעצמי כי אין זה פשוט להתמודד עם יחס זה וכי תגובה זו עלולה להיות מתסכלת ומאכזבת. בפורום זה כתבו מספר נשים אשר ספרו כי בשלב הראשון חלק מהחברים נהגו להגיב בריחוק. למעשה נראה כי ישנם אנשים אשר קשה להם להתמודד עם הרגשות שמתעוררים בהם וכיצד לעבד את הפחדים האישיים שלהם. האם בכל זאת יש במקום עבודתך, אחד עימו את יכולה ליצור קשר ולדבר? האם יש לך חברים מחוץ למסגרת העבודה אותם את יכולה לשתף במה שעובר עלייך? בפורום זה תוכלי למצוא נשים רבות אשר עברו חוויה דומה לשלך ויוכלו לסייע לך מניסיונן. (כפי שכבר עשו בזמן שכתבתי את תגובתי). כמו כן, את מוזמנת לפנות לקו החם של "עמותת אחת מתשע" המאויש על ידי נשים מתנדבות, אשר התמודדו עם המחלה. מספרו של הקו החם הוא 1-800-363-400. בנוסף לכך, את זכאית לסיוע נפשי אשר יכול לעזור לך לעבור תקופה זו ביתר קלות. לשם כך את יכולה לפנות לשרות הפסיכולוגי בבית החולים בו את מטופלת. כמובן שאנו כאן בשבילך ונשמח לעמוד לרשותך, אנה

לאנה - אציג יותר פרטים כפי שציינת: עברתי כריתה חלקית +בלוטת הזקיף. בלוטת הזקיף יצאה נקיה והגוש יצא עם שוליים נקיים כך שמצבי, יחסית, טוב כי סיכויי ההחלמה שלי 90% אבל משום מה התקפות הבכי אינן פוסקות כפי שציינתי. איני יודעת לשייך אותם לגורם כלשהו, למחלה עצמה או לטיפולים המחכים לי או ליחס הסביבה. לגבי העבודה- אין לי ספק שאף אחד לא מתכוון להרע לי אבל התחושה היא שאנשים "הולכים על ביצים" לידי. אני משתדלת מאוד לומר לכולם בוקר טוב כאילו כלום ואני מתפקדת כ ר ג י ל את הבכי אני שומרת לביתי, לחדרי כך שחשבתי שאין בהתנהגותי משהו שיצור ריחוק אבל בכל זאת. אני לא מדברת על הנושא כדי לא לגרום לאנשים מבוכה, לא רוצה להתבכיין על מר גורלי כי זה בטח ירחיק אנשים ממני. לעומת זאת - המשפחה מאוד תומכת ואני מרגישה מצוין בקרבה: בעלי, הילדים, גיסתי ההורים, חמותי - כולם מתיחסים אלי כ ר ג י ל ועם זאת מתענינים ושואלים בימים של בדיקות ופגישות כדי להתעדכן, הכל מאוד פתוח ומאוד תומך. איתם אני מרגישה ממש נהדר. אשמח לשמוע טיפים.

יוני שתי השורות שכתבת צובטות חזק, חזק. מה שאת חווה הוא אובדן והתגובה הכי טיבעית והכי בריאה לו היא בכי. במיוחד בשלב הכל כך מיידי. לפחות את הבכי תפרגני לעצמך. ואשר לחברים, סביר שהם פשוט מפוחדים ולא ממש יודעים איך לנהוג. אסור לצפות מ"חברים". ודאי ישנם לך חברה אחת או שתיים, או חבר קרוב, או מישהו מהמשפחה, זה המקום הנכון לחפש ולבקש (כן, לבקש) תמיכה. גם ההקלה תבוא בזמנה. בינתיים את אפילו לא חייבת להיות "חזקה" ,היי מי שאת.

ערב טוב יוני גם אני חליתי ועברתי כריתה מלאה. כשאמרו לי שחליתי הייתי ממש בדכאון אני חושבת שזו נקראת תקופת התאבלות יכול להיות שלך זה קורה עכשיו ולי זה קרה לפני אני עברתי קודם כימו ואח"כ ניתוח ועכשיו אני בהקרנות. אחרי הניתוח לי היתה איזושהיא הקלה אבל זה לא אומר שעדיין יש לי ימים עצובים כאלה. מה שכן היתה לי תמיכה גדולה מחברות אני גרה בחו"ל והמשפחה בארץ. כמובן שהיתה לי תמיכה גדולה גם מבעלי לאורך כל הדרך ועדיין. והיתה לי כמובן גם תמיכה בפורום הזה. מה אגיד לך הזמן עושה את שלו ואת תראי שגם לך יבואו הימים היותר טובים ועאדיין יהי לך גם ימים עצובים. בכל מקרה אנחנו פה בשבילך כדי לתמוך ולעודד ואני מאוד מקווה שעם הזמן תהיי יותר אופטימית. שלך אני