מי אני בכלל?

סיימתי טיפולים, אני מרגישה מצויין, אפילו כבר מתכננת לעבור שחזור בקרוב. אבל פתאום אני קולטת שאני בכלל לא נראית אני, עכשיו כשהגבות והריסים נשרו לגמרי, ולמרות שכבר התחילה הצמיחה בשיער הקרקפת, אני מרגישה כל כך רע עם עצמי. עד עכשיו הרגשתי בסדר, אני מקפידה להתאפר וגם מטפחת את עצמי, אבל היום התבוננתי בראי, ולא הכרתי את מי שעומדת מולי במראה. בעצם נראיתי כמו "חולת סרטן" כמו שרואים תמיד בטלויזיה וזה בכלל לא נראה לי כמו חלק ממני, כמו משהו שקשור אליי. אני פתאום מתקשה להאמין שזה קרה גם לי, מי חלם אי פעם שגם אני אכנס לסטטיסטיקה? הצתה קצת מאוחרת לא?! כן, אני יודעת שזה יעבור בסוף, והכל יצמח, ואחזור להיראות כמו בן אדם רגיל, ונכון שהכי חשוב זה שעברתי את הגרוע, וניצחתי את זה, אבל זה משום מה לא מעודד בכלל, ועכשיו רע לי נורא. איך קמים בבוקר וממשיכים?

לזו שבמראה, תודה על פנייתך ותודה על שהסכמת לשתף אותנו בהרגשתך. ההרגשה הרעה דווקא לאחר סיום הטיפולים מכונה על ידי רבות "הדיכאון שאחרי". מדובר בתחושה קשה שפוקדת את הנשים דווקא אחרי שהטיפולים נגמרים וכל הסביבה מצפה מהאישה לחזור לשגרה ולצאת לחגוג את החיים. למרות שרבים לא מבינים, תקופה זו היא אחת התקופות המורכבות ביותר מכיוון שהציפייה של הסביבה לא הולמת את הרגשת הריקנות והדכדוך שמרגישה האישה. קושי נוסף בתקופה זו היא אי לגיטימציה לרגשות של האישה המחלימה לרגשות אלו והקושי לקבלם ולהכירם. אני מבינה את הקושי שלך בעת בה את מביטה במראה ושואלת את עצמך "איך כל זה קרה לי וכיצד אני ממשיכה מכאן". חשוב לי שתביני כי השאלות שאת מעלה והרגשות שמציפים אותך הם טבעיים ולגיטימיים וחלק מהתמודדות עם ההחלמה. אכן, גם ההתמודדות עם ההחלמה מחייבת אותך להיות חזקה כפי שהית בטיפולים. נסי לחשוב מה עזר לך בעבר להתמודד עם הקשיים והשינויים. אותם הכוחות אשר ליוו אותך לאורך הטיפולים יעמדו לרשותך גם עכשיו ואותן השיטות בהם השתמשת לשפר את מצב רוחך יעשו את העבודה גם עכשיו. מכיוון שאמרת שאת יודעת כי ניצחת את המחלה וכי הרע מאחורייך וגם את יודעת שהשיער והגבות יחזרו ובקרוב תראי נפלא - לא אגיד לך את זה... רק אוסיף כי אני מקווה שתמשיכי לכתוב לנו ולספר לנו את הרגשתך ואת הדרך בה את מתמודדת ולאט לאט חוזרת לחיי השגרה, אנו כאן איתך ובשבילך, אנה

הרבה סימפטיה והבנה. קחי את עצמך, והביני שמותר לך גם להיתפרק קצת. א ב ל ... איספי את השברים והמשיכי בחוזק ובכוח כפי שעברת את כל הדרך עד כה... מדברת מניסיון של דרך קשה וארוכה גם כן, עכשיו אני באמצע ההקרנות, לאחר ניתוחי הוצאת הגידולים, בלוטות, שחלות ורחם, טיפולי כימו שהפילו אותי לגמרי, וגם את כל שערותי-בדיוק כמוך, מה גם ששילמתי מס כבד נוסף, שאחי בגיל 46 נפתר, בדיוק לאחר שסיימתי את הכימו מסרטן בלבלב, כבד וחלל הבטן ולקינוח לריאות תוך 3 חודשים... כוח, הרבה כוח... אין לי מושג מה מצבך המשפחתי, אך אני מקבלת המון כוח כשאני מסתכלת על הילדים, ויודעת שאני צריכה להיות כאן במיוחד בשבילם... זה המון כוח, ובשבילם צריך להיראות טוב, הלכתי עם פאה, וזה עשה לי המון טוב, כי לא ראיתי את המחלה כל הזמן מול העיניים. לא שאלתי ולו לפעם אחת למה זה קרה לי. לעומת זאת שאלתי המון למה זה קרה לאחי האהוב... מיד לאחר שהשיער בצבץ, בהשפעת אחותי וביוזמתה, קטנה ממני (אני 42) , צבעה את שערי הפלומתי בבלונד (שערי הטבעי שחור עם המון לבן) וזה נראה מדהים, ועושה לוק חדש, ועם חיוך גדול, ומקרין לסביבה, פשוט מקבלת כוח קדימה... הרבה כוח, חזרה לחיים בראש אחר וגישה אחרת... בריאות מלאה לכולנו, כולנו צריכות חיזוקים... אירית

שלום לך באמת יישר כוח אירית על הגישה והחוכמה שאת מקרינה בדברייך כל טוב ריקי

תודה רבה לכל העונות. אני באמת מנסה ואמשיך לנסות (ןלהציח בזה כמובן) להתחזק בדיוק כמו קודם מסובבי, משפחתי, בני וחברי. תודה על התמיכה, וההבנה. בצלחה לכולנו.

שלום לך, אנו כאן בשבילך בכל עת ונשמח אם תמשכי לעדכן אותנו. בברכה, אנה