מה אומרים לילד בן 5?????

אני אם חד הורית לילד בן 5, שנאלץ ללוות אותי השנה בניתוחים רבים ועתה גם בטיפול כימותרפי. הוא מרגיש ומבין שמשהו מאד לא בסדר.. אני רוצה להסביר לו הכל כדי להקטין חרדה מהלא-ידוע, אבל במקרה של סרטן גם הידע מפחיד.. ולא מתאים לילד בן 5! הוא חשוף ורואה אותי לא מרגישה טוב וחלשה וכל-כך כואב לי עליו! מה אני יכולה לומר לו??? מה אתן אומרות לילדים שלכן?

ממליצה לך לקרוא בפורום סרטן השד יחד איתך יש דיון נרחב בנושא איך לספר לילדים כל אחת תרמה מנסיונה מעבירה לך קישור לפורום ואנסה גם לדיון בנושא http://forums.nrg.co.il/index.php?act=forum&do=forum&forum=120

תודה, אחלה קישור לשאלתי!

לי היקרה שלום, בדומה לבנך הקטן, ילדים רבים מטבעם רגישים לשינויים המתרחשים בסביבתם, ואף לעתים הילדים מפרשים התרחשויות חשובות המתרחשות במשפחה כאילו הם נגרמות בגלל משהו שהם עשו או משהו שקשור בהם. לכן, החלטתך לספר לבנך הינה חשובה ויכולה להפחית את החרדה שלו ועל החלטה זו אני רוצה לחזק אותך. ילדים צריכים לדעת מה מתרחש סביבם ולהבין כי מה שקורה אינו באשמתם. יחד עם זאת, חשוב שאופן מתן האינפורמציה יתאים לגילו של הילד. לעתים, ההחלטה של ההורים לא לספר לילד משקפת את החרדות שלהם מהמחלה ולאו דווקא מתאימה לילד. חשוב כי ההסבר יהיה בשפה שהילד מבין ובהסבר זה תשתקף גם תחושה של אופטימיות הבנה לצרכיו ותמיכה ברגשותיו. חשוב לא לשקר לילד, ילדים קולטים במהרה מתי יש סתירות באינפורמציה. אני מבינה היטב את הקושי למצוא כוחות לספר לילד וכיצד המילים פשוט נתקעים בגרון. אולם, חשוב שתדעי כי מותר לבכות ומותר להיות נרגשת ומבולבלת. את יכולה להיעזר בקרוב משפחה או באיש מקצוע אשר יסייע לך בהתמודדות זו. אלו רק חלק מהנקודות אשר מופיעות במדריך של האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן בו הסבר והדרכה להורה כיצד לספר לילדים. באתר של האגודה למלחמה בסרטן קיים תרגום של מדריך זה. להלן הקישור: http://cancer.org.il////////template/default.asp?textSearch=&maincat=7&catid=25&pageid=1919&innerparentId=1920 בנוסף לכך, את יכולה להיעזר בקישור המופיעה באתר דוקטורס: "כיצד תתמכי בילדיך במהלך התמודדותך עם המחלה". אני מקווה שנקודות אלו יעזרו לך, אנחנו כאן בשבילך בכל עת, אנה

תודה על תשובתך - כרגיל מאד מסייעת.. הקושי שלי הוא בעיקר בלהעביר לבני תחושה של אופטימיות, ולהמנע מהביטוי הרגשי האמיתי שאני נמצאת בו כיום - שהוא בהחלט ירוד.. אני מניחה שאם היה בן-זוג שהיה חי עמנו בבית, אז העול הרגשי לא היה עלול ליפול על בני, אבל רוב הימים והשעות זה בעיקר הוא ואני, ואז הוא חשוף גם לרגשותיי הקשים..