לחיות בצל אימא שחלתה בסרטן השד

' אימא, בבקשה תקני לי צבעי פנדה', לכל החברים שלי בגן, יש צבעי פנדה', מתחנן הזאטוט שלי כשדמעות מתחילות לזלוג מעיניו. 'צבע פנדה, לא נכנס הביתה. הוא משאיר סימנים', אני עונה לו בהחלטיות. אך, הוא מיד ממהר להבטיח: 'אני לא אצייר על הקיר, אפילו לא בלי כוונה". ואכן, מה רע בצבע פנדה? הרי טושים משאירים כתמים הרבה יותר קשים להסרה. אבל, לכי תסבירי לילד בן חמש, שבשבילי פנדה, הוא צבע חולי, צבע היסוריים, כמיהה לילדות שנגזלה ממני בגיל מוקדם . כילדה אני זוכרת את אימי ז"ל, כשצלקת ענקית וכעורה, התיישבה לה שם במקום, חזה השמאלי. אימא מצידה, ניסתה לשדר 'עסקים כרגיל' בצל המחלה, אך, לא פעם הטיפולים והסבל היו קשים עבורה. באותה תקופה, יום לפני ההקרנות, היו מסמנים איזורים בגופה בקווים בצבע בורדו, כאילו ילד קטן ביקש לשרבט על גופה קוים באותו צבע פנדה, ארור. אותו קו, היה עבורי סימן מקדים לאימא ששוב נכנסת לבית החולים, ששוב יוצאת כשבר כלי, שוב חזרה לאותו ריח החיטוי של בית החולים, שהפך בעל-כורחי לחלק מסביבת ילדותי. חודשיים לאחר חגיגת בת המצווה שלי, ישבתי שבעה על אימי. לצערי, בפרספקטיבה של למעלה מ-20 שנה לאחור, לא קיבלתי כל ייעוץ פסיכולוגי שיעזור לי כילדה להתמודד עם החיים בצל המחלה. אבל, האמת העגומה היא שעד היום נתברר לי אין כל טיפול מסודר בנושא!!! הגיע הזמן שילדים שחווים טראומה בגיל כה קריטי, או ילדים שאימם חלתה, יקבלו טיפול פסיכולוגי מקצועי צמוד, ולא שיחה חד-פעמית עם עובדת סוציאלית. צריך להבין שלילדים אין את ההגנות של הבוגרים, הם חייבים עזרה מקצועית. אישה שחלתה בסרטן השד, היא גם רעייה, היא גם אישה עובדת והיא גם אימא. הגיע העת שמישהו יתן ליבו לצלקות שמותירות אותה מחלה בנפש הילד. .

שלום לך אני כאמא לילדות צעירות וחולה בעצמי, אני חושבת שאת מציירת את הנושא בצורה קצת קיצונית, אני מבינה את הטראומה שאת עברת ונשארת ללא אמא בגיל צעיר אבל כיום הצב קצת שונה, הטיפולים טובים יותר ותוכלת החיים של חולות בסרטן השד ובכלל הרבה אורוכות, ואני חושבת שאת עושה דבר שגויי עם הילד שלך ומכניסה בו את הטראומות שלך, לי יש ילדים קטנים וכשחליתי הם היו בני חמש היום הן בני 13 וכשאני מסתכלת עלהם הם ילדים בריאים בנפשם יודעים הכול ונכון מתמודדגים עם אמא חולה אבל אחת שמקבלת את החיים כמו שהם ומעבירה מסרים נכונים לילדים, אנחנו מדברים על הכול ולא מסתירים היום מילדים שום דבר כי הם הרבה יותר חכמים ויודעים הכול, הכול תלויי בך ואיך שאת מעבירה את המסר שלך לילד, אני לא נגד טיפול במשפחה כי תאמיני לי שאני יודעת מה זה טראומה של משפחה להתמודד עם מחלה אבל שוב זה תלויי בכם המבוגרים באיך אתם מעבירים לילדים את המסרים, אני מקווה שהבנת את מה שרציתי להעביר לך תני לילד לגדול בצורה נורמאלית תדברי איתו ואל תסתירי שום דבר. יכול להיות שממך הסתירו ולא דיברו ובגלל זה גדלת עם טראומה ולצערי בלי אמא. בהצלחה חלי

"מי שתקוע בעבר סופו שאין לו הווה ועתידו לוט בערפל". החיים עלולים לזמן לנו התנסויות קשות וכואבות. אף אחד לא יכול לומר לילד שמה שהיה הוא שיהיה.. שהכל בטוח ומובטח. אך אנו יכולים לתת להם בסיס איתן ותבונה על מנת שיוכלו להתמודד עם אתגרים ושינויים - קשים שככל שיהיו. אל תישארי תקועה במחוזות הכאב והרחמים של ילדותך - לעולם לא מאוחר בשביל ללכת לטיפול בו תוכלי לברר את מהותן של מפלצות העבר, להתחזק ולהתגבר. את חייבת את זה עבורך וחייבת את זה עבור ילדייך. הם אינם צריכים לשלם על שנים של הזנחה רגשית. מאחלת לך בריאות ושמחה בחייך.

בתיה שלום, את צודקת כל כך. חייבים לתת את הדעת לילדים המתמודדים עם מחלה או אובדן של אם. אני נוטה לחשוב כי בימינו - קיימת יותר מודעות ציבורית באשר לצורך לשתף ילדים במה שקורה בבית, לפזר יחד מעט את ענן אי הודאות. יחד עם זאת אני מודעת היטב לעובדה כי במציאות יש הרבה משפחות המתקשות לשתף את הילדים ולתמוך בהם. חלי תיארה במכתבה דרך התמודדות מאד מיוחדת ומחזקת בעיני, אך יש לזכור כי לא כל משפחה בנוייה להתמודדות כזאת, ולעיתים יש חשש מאד גדול של המשפחה לדבר על הדברים בינם לבין עצמם ובודאי בינם לבין הילדים. כמובן שבמקרים אלו עזרה מקצועית יכולה לתרום מאד. מבין דבריך, מעבר לדאגה הגדולה והחרדה לילדים, אני שומעת את הכאב שלך. בדיוק הבוקר נפגשתי עם שושנית פייגנברג מעמותת אמהות ללא אמהות, ודיברנו על הצרכים של נשים כמוך, שאבדו אם כתוצאה מסרטן השד, וההתמודדות שלהן בחייהן בכל ובגידול ילדים בפרט. הרבה מתוך הדברים שעלו במכתבך הכאב, הזכרונות, הגעגעים וגם הכעס, עלו בשיחה שלנו. חלק גדול מתחושות אלו משותפות לנשים שאבדו את אמם. בימים אלו אנו מנסות לבחון את האפשרות לפתיחה של קבוצות תמיכה לנשים שאמהותיהן נפטרו מסרטן השד. אשמח אם תצרי איתי קשר, ותשאירי לי את הפרטים שלך - ואיידע אותך לכשתפתח קבוצה כזאת. העמותה מפעילה קבוצות בכמה מקומות בארץ. ובנתיים, עד שתיפתח הקבוצה, אני מזמינה אותך לכתוב ולשתף אותנו, בפורום או בקו החם, בהתמודדות האישית שלך בצל אובדן האם. זה נכון שהילדים זקוקים לתמיכה אבל גם לאמהות שלהן מגיע... מקווה לשמוע ממך נועה גואטה רכזת תמיכה וסיוע 03-6021717 שלוחה 226 [email protected]