למן - אני מחזקת אותך

אכן, גם לקרובי החולים יש צד וקשר עם המחלה. הסבל והפחדים שעוברים הקרובים אינו שולי אבל הוא אחר. במקרה שלי אני אחות של חולת סרטן שד, בת 40, שביום אחד נפלה עלינו הידיעה הכואבת שאחותי חולה. ללא מילים, הוטלה עלי מלאכת התמיכה והעזרה ללא גבול באחותי. וזה אומר ללמוד את המחלה, לדבר עם רופאים , לבחור רופאים, להיות בזמן הניתוח ולאחריו צמודה לאחותי, לקנות תרופות שעוזרות לעבור ימים קשים, להיות בטיפולים, ללוות לבדיקות שמורידות את הלב לתחתונים, לשמוע בסבלנות את כאבה המובן , להרגיע לנחם לעודד. ולהסתובב לעולם עם הפחדים שמא......................... הרשימה עוד ארוכה וכל אחד מאיתנו הקרובים לחולים עושה זאת מכל הלב והנשמה. אני מחזקת אותך ושכמותך, יש מקום גם לכאב שלנו. כי אנחנו המלווים גם סוג של מתמודדים עם המחלה. לא שלנו אבל של היקרים לנו מכל.

לנעמי שמחזקת את מן ולמן עצמו לקרובי החולים יש תפקיד חשוב ביותר בעזרה,תמיכה וליווי של החולה. ולעיתים אף קשה להם יותר ההתמודדות. כי עד כמה שזה ישמע מעט מוזר לחולה קל יותר להתמודד כי היא בתהליך לומדת איך גופה מרגיש, נהנית מהימים הטובים שבין הטיפולים וגם למרות אי ההגיון שבעניין הסרטן עבורה הוא נקודת מפנה ובמרבית המקרים במובן החיובי של המילה. בעוד לסובבים אותה ההתמודדות קשה הרבה יותר, הם לרוב נמצאים אובדי עצות וחסרי אונים, לא תמיד יודעים מה לעשות איך לעזור ,להקל ,לעודד ובעיקר מנסים לדמיין מה הקרוב החולה מרגיש ,וזה לא תמיד מצליח,לעיתים נסיונותיהם לא עולים בקנה אחד עם רצונות/צרכי החולה.ואז כמובן התסכול רב יותר. אחת הבעיות של הקרובים שהם חשים שהם צריכים לעשות "משהו" כמו לומר מילים שהם חושבים שינעמו לחולה ויעודדו אותה. ובמקום הזה אתה מן נופל ובגדול. דברי העידוד והתמיכה שלך או הרצון שלך להעצים את יכולותינו, לכתור לנו כתרים גורמים לנו החולות בדיוק ההפך. אנו לא רוצות לקבל תארים מיוחדים בשום מובן אנו רוצות להיות אנחנו כל אחת והאינדוויואל שלה אני זה לא המחלה שלי!!!! נכון שהפורום הוא במה חופשית וכל אחד יכול לכתוב בו ככל העולה על רוחו אבל הוא גם צריך להיות מוכן לכך שיש כאלה שלא יאהבו את ההגיגיו או יחלקו עליהם. כל עוד הדיון תרבותי אין מקום לכעוס או להעלב. רצוי להיות קשוב ואולי גם ללמוד משהו מאותן "גיבורות" ברור לי ש"כבעל ל- " קשה לך ואתה מוצא בפורום מקום שבמידה כזו או אחרת מקל עליך את ההתמודדות. אבל שאלה לי אליך האם אתה מראה לאשתך את מה שאתה כותב ואת התגובות? נראה לי שזה יכול להוות טריגר נפלא להתמודדות טובה יותר של שניכם . פתאום אולי תגלה דרכנו ודרכה דברים שלא ידעת עליהם.

את יודעת, כל אחד כותב מהמקום שהוא נמצא בו. איך יכולים קרובים תומכים לקבל את דברייך אם רובו של הכתוב הוא כזה: לקרובי החולים ההתמודדות קשה הרבה יותר(?) הם אובדי עצות וחסרי אונים(?) לא יודעים לה לעשות איך לעזור, להקל לעודד (?) מנסים לדמיין מה החולה מרגיש, נסיונותיהם לא עולים בקנה אחד עם רצונות וצרכי החולה(?) הקרובים חשים שהם צריכים לעשות משהו(?) אני קיבלתי תגובה אחרת מאחותי, 180 מעלות הפוך. אני לא ממעיטה בערך הקרובים שבימים קשים נותנים לאחרים להישען עליהם ולחבוט בהם. זה זמני. רפואה שלמה.

יתכן ואני נראה כ"עוף מוזר" לחלק מהגולשות הוותיקות והקבועות באתר זה ואתן חושבות: מה לכל הרוחות הוא עושה פה (גבר בעל), מי הוא שיקרא לנו או לחלקינו גיבורות?,,, טוב אז לעצתיך אשתי לא מעוניינת להתכתב ובפורום, ובאיזשהוא אופן לאורך התקופה מצאתי את עצמי "מכור " אליו. סביר להניח מהסיבה של אפשרות להתבטא , לקבל תמיכה, ולהביע גם המון כעסים ורוגד וביקורת בצורה עדינה כמובן, ומי שקראו בעבר יודעים למה אני מתכוון.. בכל מקרה לדעתי הקרובים מסביב לחולה גם הם "חולים" במידה מסויימת, מחלת אשתי מלווה אותי במחשבות כל דקה מהיממה (בה אני ער), בעבודה, בעסקים מול חברים, ואני מוצא פה את דרכי להתבטא, וזה לא תמיד מתבטא בדברי עידוד, (אני בטוח שיש לכן מקורות עידוד),אגב יש גם תגובות נהדרות ותומכות במה שאני כותב. את מתעלמת מבעייה חמורה ביותר של בני משפחה שעומדים חסרי אונים מול יקירתן החולה וחבל שאינך מבינה. אגב מעשה של גבורה הוא זה שחולה מספרת על מחלתה למי שזה לא יהייה, ובכך דבריה יכולים להציל חיים , כי המודעות לבדיקות נמוכה עדיין ולא מעט נשים גילו בזכות חולות גיבורות שחשפו בפניהן את מחלתן ,והנשים ששמעו רצו להיבדק, וחייהן ניצלו. זה לא שטויות מה שאני מספר זה קרא וקורא, אז לזה התכוונתי שכתבתי גיבורות. תנסי להבין גם את בני המשפחה חסרי האונים. הרבה בריאות.