זה רק מפריע לי לרקוד.

יש הרבה גישות של נשים למחלה נוראה זו, בחלקן דיכאון, פחד, חרדה, ייאוש, עצב,כעס, עלבון מדוע זה בא לי, ויש גם גישה אחרת שנתקלתי בה לא מזמן בלוותי את אשתי לאחד מהביקורים המרגיזים בביה"ח. ישבה לה בחורה נאה מטופחת ומאופרת, ובשיחה שהתפתחה ביננו הבנתי ממנה שהיא רואה בזה מיטרד מרגיז שיש לעבור, ולשאלתי מה הכי מפריע לה היא ענתה: הפאה קופצת כאשר אני רוקדת עם בעלי, וקשה לי עם זה, אנו רקדנים חובבים וזה מפריע.." גם זו גישה לדעתי הבריאה נפשית ביותר שנתקלתי בה, וכמובן לא כולן יכולות לסגל לעצמן קו מחשבה כזה. הרבה בריאות לכולן.

קשה לאנשים להבין את קשת התגובות שהסרטן מעורר, וכמה רוצים ש"נחזור לשורה" מהר, שנרקוד, ונשמח ובקיצור נגרש את הרע מעל פנינו. אלה שלא עושות כן, עוד מאושמות בגישה "לא בריאה" . בקיצור, ואני יודעת שאני מקצינה, אבל הרבה מאוד מוטל על מי שהוא עצמו הקורבן, והגישה הבריאה היא להבין ולתת מקום לדיכאון, לחרדה, לדבר על כך בגלוי ולעודד את הטיפול בהם, במקום לגרום לנושאים בנטל הרגשות הללו לחוש בושה

הבחורה ראתה במחלהובטיפולים, מיטרד מרגיז שצריך לעבור, ולא מעבר לזה,גישה שנראתה לי בריאה לחלוטין, והלוואי על אחרות.

אבל מן, מה שהבנתי שקלילה ניסתה להגיד זה שההודעה שלך, כמו אמירות אחרות שמנסות לעודד, עלולה לגרום משהו שבוודאי לא התכוונת אליו - שמי שאינה ממשיכה לרקוד (גם לפני הטיפולים לא כולן רוקדות, כן?) עשויה להרגיש נורא אשמה על זה שהסרטן מפריע לה להרבה דברים אחרים חוץ מלרקוד. וכך - נוסף על עגמת הנפש האדירה שעצם המחלה עצמה והטיפולים בה גורמים, נוסף מייד העול העצום של התנצלות, אשמה, בושה, רצון לא להעיק, חוסר לגיטימציה לרגשות, התרחקות והסתגרות. מיותר להגיד שזה גוזל המון המון אנרגיות שדווקא נחוצות בתקופה הקשה הזו. מה לעשות, הרבה מהדברים שחושבים שיכולים לעודד את מתרפאות הסרטן עושים לפעמים את ההפך...........אז לא למהר ולהגדיר את מה שבריא יותר או פחות