בגיא צלמות

19 אפריל 2005 דברים לזכרה של ענת שחם ליום השלושים לפטירתה מפי בעלה --------------------------- נתי הייתה צוחקת על העברית שלי. אחת המילים שהשתמשתי בהן שהייתה מצחיקה אותה במיוחד הייתה מילת היחס 'עמדי'. אני מאד אהבתי את המילה הארכאית הזאת כי היא סמלה עבורי הליכה ביחד, בהבנה משותפת ובמטרה אחת. נתי, עם זאת, הייתה טוענת שאף אחד לא משתמש במילה הזאת יותר ולכן עלי גם להפסיק להשתמש בה. אבל נתי, בנקודה הזאת את טעית. אנחנו לא רק השתמשנו בה, אלא גם חיינו את המילה הזאת במלוא משמעותה - הליכה יחדיו, כזוג, בגוף ובנשף - כפי שאדם הראשון תיאר באזני קונו את הקשר הקדמון בין איש לאשתו בזה הלשון: "האישה אשר נתת עמדי". אני לראשונה נחשפתי למילה הזאת מפסוק בתהילים שנהגתי כילד לשיר בשבת: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי". זו הדרך, בגיא צלמות, שנגזר עליך ממרומים ללכת בה, וזו הדרך שבחרנו שנינו ללכת בה ביחד - את בחרת ללכת את הדרך הזו עמדי ואני בחרתי להיות עמדך בלכתך בה. כשביחד התבשרנו על מחלתך, לא ידענו לאן הדרך הזו מובילה, שיפולי העמק היו מתונים, הערוץ עצמו נראה מפחיד אך הנוף מסביב נראה מבטיח ואף נגיש. אבל בהמשך הדרך השיפולים הקלים הפכו אט אט לצוקים, והנוף המרגיע מסביב שקע ממבטינו והיציאה מן המסילה נראתה יותר ויותר קשה. עם כל פיתול ופנייה בוואדי, נתגלו בפנינו עוד אימתה ופחד, והוסתרה עד כליל כל יציאה על ידי חומות המיצר האימתניות מימיננו ומשמאלינו. את בחרת ללכת בדרך נוראית הזו בצורה המיוחדת לך, בראש מורם ובארשת אצילית. מי לא מכיר את יומן הגבורה שלך בפורום חולות סרטן השד באינטרנט, שנתן השראה לחולות רבות ולמשפחותיהן. חברי הגרעין, שאיתם שמרת על קשר טוב, אומנם ידעו על מצבך אך שאבו עידוד וחוזקה מגישתך החיובית ומביטחונך. כאן במירב, חברי המשק בקושי הרגישו שמשהו משתנה אצל ה'נתי' העליזה והדינאמית שהכירו מאז ומתמיד. אפילו בני המשפחה שלך נדבקו מרוחך האופטימי ובטוחים היו בהחלמתך המלאה. עד כדי כך הצלחת במשימתך שחומרת מצבך, לכשנודע רק לקראת סוף הדרך, באה למרבית אוהביך ממש כבלתי נתפס. רק שנינו יודעים מה היה נדרש בקשר בינינו על מנת שתוכלי לצאת החוצה ולהפגין את הביטחון והאופטימיות שתמיד איפיינו אותך בלכתך קוממיות בגיא צלמות. לעולם לא ייוודעו ולא יובנו הדברים לזר, ואפילה בתיאורי השטחי של הדברים כאן, יש משום אבק של גילוי סוד שמור. כפי שהסביר משה רבינו "הלא הוא כמוס עמדי". לפני שנתיים וחצי הצטרפה למשפחתנו יודפת, שהפיחה בך רצון עז לעמוד איתן נגד כל השפעה חיצונית, על מנת שתוכלי להיות לה לאם ראויה. אך כעבור שלושה חודשים מיום הלידה, הצטרף למשפחתנו גורם נוסף שנוכחותו טפח מידי יום - הלוא הוא מלאך המוות - אשר שכן בבתינו תמיד והזכיר לנו את נוכחותו האימתנית בכל צעד ושעל. קבענו כי לא נרשה לו להיות מורגש מחוץ לבית, ואפילו לא מחוץ לחדר ההורים, פן נכשל במשימה הקדושה שחקקת לעצמך, שפרצופו האפל לא יורגש על ידי ביתנו הנמה בעריסתה בחדר הסמוך. נתי, אני מודה, זה לא בא לנו בטבעיות, מן הסתם. בכל זאת, היינו זוג חדש עם תינוקת חדשה, אך עבדנו על זה קשה, כי עד מהרה הבנו שנינו כי זו תהיה מורשתך. ולצערי היו פעמים בודדות שנכשלנו, ולא השכלנו להחיל שנינו, בתוך כותלי חדרינו, את השפעת אימת פני מלאך הדמים שהיה ניצב מולך תמיד, אבל תמיד הצלחנו להתעשת מהר, להשתפר, ותמיד תמיד ידענו שנמשיך ללכת יחדיו, על פי המקצב שלך, לאן שדרך זו תוביל אותך. למרות שנהגת להגיד לי שאני הגיבור שלך, האמת היא, שאת היית הגיבורה שלי. אני, בעלך, ממש זכיתי להיות זה שיעזור לך להוציא את הבחירה הזאת מן הכוח אל הפועל. הקשר הייחודי הזה בינינו, הייתה לנפשי מתנה יקרה מכל. הבחירה שלך ללכת דרך זו עמדי היה המעשה הכי יפה שאי פעם נעשה לי, וכולי אסיר תודה לך. כפי שאמר הבעל היהודי הראשון אברהם אבינו לשרה אשתו :"זה חסדך אשר תעשי עמדי". ריבונו של עולם, תודתי לך נתונה על כי זכית אותי לבת זוג זו, ולקשר מיוחד זה. נתי תהיה חסרה לי תמיד, אך נשמתי יצאה נשכרת מתקופתי איתה, וקבלתי ממך מתנה נדירה עד מאוד. ככתוב: "ותגדל חסדך אשר עשית עמדי" לכל מי שעזרו לנו לעבור את הניסיון הזה, לבני המשפחה ,לתורמים הרבים שאפשרו את הטיפול בגרמניה, לאנשי מירב שהושיטו יד ופתחו שעריהם למשפחתנו בעת צרה, לכל החברים שחיזקו אותנו ונתנו לנו את הכוח לעמוד במשימתנו, אברככם בברכת נעמי: "יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי"

יהי זיכרה של אשתך ברוך, התברכת לחיות במחיצתה את תקופתכם המשותפת, לא היכרתיה, אך מכתביה בפורום המעטים שקראתי היו מופלאים, כאילו לא אדם כתבם. "אנוש חציר ימיו", את זה אנו יודעים בבגרותינו, גזרות ומכות שונות ומשונות נוחתות על אנשים יקרים ומופלאים ,ללא הסבר, התנחם בבת שלך, וזכור שבפורום זה ענת.ש כפי שכונתה הייתה מיתוס מופלא. מן שלא תידע צער עוד.

חיים היקר, אני מאותם אלו שזכו להכיר את ענת ולאהוב אותה. עבדנו יחד רק כשנתיים, מספיק והותר להתאהב לאחת בענת, במרץ, באופטימיות, בכוח הפנימי שלה. את זכרה אשא עמי תמיד. שמור על עצמך ועל ילדיך ומצא שמחה ואושר תמי

הדברים שכתבת מרגשים מאוד. יש לי שאלה לשאול אותך: מה קרה פתאום שהמצב החמיר ? אני לפחות האמנתי שענת בדרך להחלמה מלאה. מה השתבש ? האם הטיפול בגרמניה לא היה יעיל ? האם ענת ידעה שאין יותר מה לעשות ? האם היא סבלה ?

לחיים שחם!! כתבת כל כך יפה ונוגע ללב. יצא לי לדבר עם ענת ז"ל פעם אחת בטלפון (בחנוכה). את השיחה הזו לא אשכח לעולם. איזו אופטימיות היא הקרינה. התפעלתי כמו כולם מהיומן שהיא כתבה, לא יכולתי להתעלם מכל הודעה חדשה שלה. באותה תקופה נמשכתי לפורום הזה כמו פרפר לאש. כאב לי כשקראתי שהיא נפטרה. אני מקווה שאתה תתאושש מהמכה הזו ותמשיך לגדל את יודפת. רעיה

שלום לך הלואי שלא תדעו צער כה גדול (כי מצער קטן בחיים אי אפשר להימנע) ומקווה שיהיה קל לגדל את ביתך הקטנה שעם הורים כמוכם אני משוכנעת שהיא מדהימה לפחות כמו ענת או כמוך. חג שמח ריקי