לעמוד בתור

כולן עומדות בתור להקרנות, לכורסאות בכימו , לאונקולוג, לפעמים זה נראה כמו סרט נע, וכן בתור למוסדות והביוקרטיים, והפקידים האטומים, לוועדות הרפואיות ולבקשות מב.ל הנשללות זו אחר זו. כמו על סרט נע מונחים סיפוריםם אנושיים , בזה אחר זה במציאות חיינו עם הסרטן.

מן (אם זה אכן מן המקורי ולא המתחזה..) אתה כותב יפה ונוגע ללב. גם אני תמיד תוהה על הכמויות האין-סופיות של החולות והחולים ולפעמים לא מאמינה שאני כחלק מהן....

זה הכל עיניין של יעילות היצע וביקוש. כרגע אני מטופלת מחוץ לגבולות הארץ ויודעת שגם פה לפעמים ממתינים אבל יחי ההבדלים - יש עוד הרבה מה ללמוד ולשפר בשירותי הבריאות בארצינו. סבלנות ובריאות

אני הבנתי שמן לא מדבר דווקא על התור אלא על ה"סרט הנע" של החולים והמטופלים בסרטן....אבל בוודאי שתורים זה עניין מעצבן ביותר. הרבה פעמים אמרתי שיותר משהטיפולים קשים - התורים גומרים אותי.... ובהזדמנות זאת - יחד עם הנשים הממתינות בתור אפשר לראות הרבה פעמים את המלווים - בני זוג, חברות או בני משפחה. אז תודה גדולה שלוחה לכל אותם מלווים, שגם להם קשה וגם להם כואב , ותודה על העזרה.

מן מתאר ברגישות את חוסר הרגישות של הסביבה המטפלת בחולי הסרטן שהאינדיוודואליות נעלמת וכולן משולות לאותם הבקבוקים בסרט נע שאין הבדל בינהם והם אמורים להגיע מתחנה לתחנה בתהליך הייצור (הטיפולים השונים)כאשר אין הבחנה בינהם ולמתבונן מהצד כולם נראים אותו הדבר. ועל הבירקורטיה והאטימות שלה זוכים אותם הבקבוקים(הנשים החולות) מהמוסד לביטוח לאומי , הוועדות הרפואיות המשפילות וכו' וכו'.

מתסכל הביוקרטיה בב. לאומי אני לפני ועדה כנראה אחרונה לצערי חליתי שהיתי מובטלת לא נראה שעברתי את סף האטימות בשיקום המקצועי בב. לאומי וכנראה לא העבור את האטימות של הועדה סימתי טיפולים.כך שאני לא מענינת אותם איך להמשיך עם מפרנס אחד בבית. את לא מענינת אף אחד מתאים להם שאולי היתי מסימת את המחלה בצורה אחרת . עצוב .