נשארתי מאחור ..

איך מתמודדים עם ההרגשה האיומה הזו , שכולן נכנסות להריון, ויולדות, ואפילו כבר בהריון שני או שלישי, ואני אמורה לחכות ולחכות ולחכות ... ונשארתי היחידה מכל הבנות שלא מחכה לילד... ולאט לאט כבר לא נשאר לי על מה לדבר איתן כי נושאי השיחה הן או בדיקות הריון או מטרנה וחיסונים... כאילו מענישים אותי פעמיים ואולי שלוש ... גם סרטן וגם לא ללדת וגם להיות חייבת לשמוע את סיפורי הלידה של האחרות ... כמה אפשר לסבול ??

אין לך מושג כמה אני מבינה ומזדהה! אני באותו סיפור.....צריכה להמתין עכשיו לפחות עוד שנה, מוקפת בהריונות ולידות של חברים ומשפחה, ומרגישה פעמיים רע עם זה: פעם אחת על הכאב שלי ופעם שנייה על חוסר היכולת לפרגן להם ולשמוח. ההתמודדות שלי - בעיקר בחיזוק האופטימיות שגם זמני יגיע לכך. פשוט מתרכזת בתסריטים החיוביים לעתיד. וכמו כן אני מרשה לעצמי להיות עצובה בנושא, לבכות, לכעוס ולדבר עם מי שאפשר ושמבין אותי. לצערי, אני גם די מתרחקת ממי שבהיריון או בלידה, נכון שזה לא ממש פתרון אבל זה מאפשר לי לשמור על עצמי ולא לחוש הרגשה איומה, כפי שהגדרת. כמה זמן את אחרי הטיפולים? יש לך מועד משוער לסוף ההמתנה להיריון? אשמח לשמוע ולחלוק איתך עוד פרטים תהיי חזקה, עד כמה שאפשר

הי ל "גם אני" נשאר לי כמוך. עוד שנה וקצת. אני מקווה שהזמן יעבור מהר... אני

את צודקת ואפילו אני בתור אמא לא יכולה לשמוע סיפורי לידות פיפי/קקי חיתולים מטרנה ועוד. חפשי לך חברות קצת פחות משעממות שלא שוכחות שמעבר לאמהות יש גם חיים אחרים. בהצלחה ואל יאוש

אני מבינה שאת מצפה לקבל רק חיזוק לקשיים, האם זה הפיתרון? לשיטתך? אני מכירה יותר מאחת שנותרו ללא ילדים לאחר אפיזודה סרטנית, ולמרות הקשיים והידיעה שלעולם לא יהיו להן ילדים, התמודדו ולא שקעו. את חושבת שאני חוצפנית - כה יהי! האם חשבת על אימוץ? האם זו אפשרות שניתנת לביצוע? קשה לי לקבל את הרצון לעשות מה שכולם, יותר קללי לקבל שניתן לעשות מה שנתן במסגרת אילוצים של כל פרט בחברה. והלוואי שכל הילדים היו מביאים רק אושר ושמחה להוריהם, ראי ערך ילדיםמוכים, עזובים ונטושים בעולם כולו. צר לי אם זה מכעיס, אבל העלת שאלה בפורום ציבורי, ולדעתי לכל אחת יש פתח להצטרף לדיון, שלא נערך בדלת סגורה או חדרי חדרים. האטימות של לקבל \רק את דעתך - שמורה לך. אני חושבת שלכל אחד הזכות להביע שעתוץ ואם את כועסת, חשבי שנית עם להעלות לדיון נושאים שאת לא מבוגלת להתמודד עם כל הצדדים שלהם. בריאות ואהבה

היי, אני אמא וגם אחרי סרטן שד..... ואני יכולה לרשום לך כאן כך: הדשא של השכן תמיד יראה ירוק יותר. ואת יודעת מה? ילדים זה לא רק כיף ותענוג צרוף, זה המון עבודה קשה עד כדי פרך. מקומם אותי לשמוע נשים מתלוננות, חפשי לך חים מלאים, ילדים לא עושים את החיים מלאים, ולא מעניינים... בשנים הראשונות אפילו משעממים . את גם יכולה לשנות אצלך את הרצון, ועסקי או הציבי מטרות אחרות להשגה, למה דווקא ילדים? במדינת ישראל כאילו שזה כל חיינו ידלים - מה אין חיים אחרים? יש לי זוגות חברים בחו"ל בגילאים שונים, וכאלו שנפטרו כבר מזמן, ובחרו שלא ללדת. לא תמיד מה שלא ניתן להשגה צריך להתעקש עליו, אלא להבין בסיוע מיקצועי ולחליף ציפיות. א

לטעמי את חצופה!! אמנם בתחילת הודעתך הזדהיתי עם ההצהרה "לא הכל זוהר", וזה מובן לחלוטין, וכל הכבוד על הכנות. אבל באיזו זכות את מציעה למישהו לשנות ציפיות ומטרות?? דווקא את, שלדברייך עברת סרטן שד, אמורה להבין קצת יותר את המצב הרגיש. ואולי ילדת לפני הסרטן? ואז אין לי ספק שאת לא מבינה, כי קיבלת את מה שרצית. אנחנו רצינו - ולא קיבלנו. ועדיין רוצות. אני קרובה ל-40 ומאוד בלחץ שאת השנים ה"אחרונות" האלה לפוריות לצערי לא אוכל לנצל אלא להמתין להיריון רק ברשות של אונקולוגית, שלפני שנה עוד לא ידעתי על קיומה ולא העליתי על דעתי שזו תהיה המציאות שלי. מה זה קשור לחיים מלאים ומעניינים?? אני לא ילדה בת 20 שלא ראתה כלום לפני חדר הלידה. זה כן כואב וכן מייאש!! אני מציעה לך לכתוב כל מה שאת רוצה - אבל בתחום החוויות שלך ולא בתחום עצות לאחרות. קצת צניעות והתחשבות עוד לא הרגו אף אחד