במזל סרטן 8

לכולן ולכולם, שלום כבר הלכתי לישון אחרי שקמתי משנת ערב רק כדי לאכול ארוחת לילה כדי לבלוע את הכדורים (12 זאת לא משימה קלה) והתקלחתי והרגשתי ממש מוכנה לשינה. אבל גם אחרי הדמיון המודרך, שבדרך כלל מרדים אותי, לא הצלחתי להירדם. הטריד אותי שעוד לא הזמנתי ירקות ופירות ושאר מוצרים לשבוע הקרוב (אני יודעת שזה לא ממש המקום לפרסומת, ובכל זאת, ארץ אורגנית זאת חברה שמביאה עד הבית משלוחים של מוצרים אורגניים או "טבעיים". האתר שלהם www.eretz-organit.co.il. אבל כדאי מאוד לשים לב שיש מוצרים מקמח לבן, וכדאי לשים לב גם שהמוצרים ה"טבעיים" הם לא אורגניים, למי שמקפיד), ובכלל אני חושבת שעדיף לישון בצהריים ולא ליפול בערב לשינה של שעתיים ש"מקלקלת" את הלילה. אבל בזה, כמובן, אני לא ממש עומדת. אז קמתי להזמין מוצרים, וכשסיימתי, "עברתי" גם באתר, ובא לי לכתוב, אז: לדעת להיות חלשה בימים האחרונים אני מרגישה איך הגוף שלי אוגר אנרגיה ומתמלא ומתמלא, ובכל זאת אני עדיין לא חזקה. בשבת, למשל, כש"תפס" אותנו הגשם. אמרתי לחיים שירוץ מהר עם יודפת הביתה, ואני השתרכתי לי בקצב שלי, בלי לנסות לרוץ או אפילו להזדרז, עד שהגעתי הביתה רטובה לחלוטין. בעבר דבר כזה היה מטריד אותי מאוד - וזה גם דבר שאני שומעת עליו מחולי סרטן אחרים, הבושה הזאת בחולשה - וכיום אני ממש "מדלגת" עליו. אי אז לא הייתי מפגינה אף פעם חולשה או צורך. כשהייתי חולה, הייתי מסתגרת לבד בבית עד שהייתי מבריאה. לא הייתי מבקשת כמעט כלום מאף אחד. הייתי משענת לאחרים, ככה ראיתי את עצמי. חזקה תמיד. וכיום אני אחרת. אני לא יודעת אם אני אדם יותר או פחות מוצלח. ברור שהתדמית העצמית של להיות חזקה היא הרבה יותר נעימה מאשר התחושה של להיות חלשה, ובכל זאת יש גבול לכמה שבנאדם מסוגל לשקר לעצמו ולסביבה לגבי הכוח שלו. השבוע שמעתי מאשתו של מכר שלי שכל חייו היה "גבר", ועכשו כשהסרטן מפיל אותו, הוא לא רוצה לראות את החברים שלו, כי הוא לא רוצה שיראו כמה הוא חלש. המלחמה הזאת, ככה אני רואה את זה כיום, מיותרת. שלא יובן לא נכון, אני לא ממש אוהבת את ההתבכיינות שלפעמים אני נתקלת בה בהתחככויותיי עם חולי סרטן, אבל גם חוסר היכולת הזה לקבל את החולשה וללכת איתה הלאה נראה לי היום גורם מפריע לריפוי ולשרידה. אני משתדלת מאוד לא להתמסכן, ולא לקטר על כל כאב וחולשה, אבל כבר לא מתביישת להגיד שלא מתאים לי לעשות כל מיני דברים או לבקש. בניגוד למה שהייתי, אני מוותרת עכשו על דברים ולא מרגישה רע עם זה. אני מודיעה שאגיע רק אם יהיה לי כוח, ולא חשה אי נעימות אם אני לא מצליחה להגיע. אני אומרת לאנשים בטלפון שהזמן לא מתאים לשיחה כי אין לי כוח באותו הרגע, דבר שכמעט מעולם לא עשיתי קודם לכן, ואפילו לא חוזרת אליהם אחר כך. ויותר מהכל, לפעמים אני אפילו מבקשת ממישהו אחר להביא את יודפת מהגנון או לבוא להיות איתי ואיתה כשחיים לא נמצא (אבל זה ממש רק במקרים סופר מיוחדים). מוזר כמה שהסרטן משנה את דרך ההסתכלות על החיים. אני עכשו כמעט "חוגגת" שנתיים לאבחון, והשוני שעברתי הוא כל כך גדול שאני תוהה על הגמישות האנושית. תמיד הייתי די (ויש שיגידו מאוד-מאוד) עקשנית ו"דוחפת" את האירועים שיקרו, ועכשו אני מרגישה שקבלה (בלי לשכוח עמידה איתנה על הדברים החשובים באמת, כמו הזכות לקבלת יחס טוב, הזכות להתקיים ועוד) הרבה יותר מתאימה למצב העניינים שאני חיה בו ולמצב הגופני שלי. אני לא יודעת אם זה מתאים לכולם. באיזשהו מקום אני חושבת שבגלל שכל אחד הוא ייחודי, לכל אחד מתאימה שיטת ריפוי עצמית אחרת, ובלבד שהיא תהיה עצמית. אולי יש כאלה שדווקא צריכים ללמוד להיות חזקים, אולי יש כאלה שצריכים ללמוד לשתף יותר, ואולי כאלה שצריכים יותר "לבצר" את האני שלהם ולא להתפזר. בכל אופן, אני מרגישה שכיום אני הולכת בדרך יותר מתאימה לי. מובן ש"גנבתי" מלא רעיונות מאנשים שפגשתי או שקראתי עליהם, ועיגלתי פינות לגבי דברים שלא כל כך אהבתי (למשל, לאכול פעמיים בשבוע דגים... אבל אני מתנחמת בשש הכמוסות היומיות של אומגה 3 שהכניסו לי לרשימת הכדורים המעודכנת), והתאמתי לעצמי דברים מקובלים (למשל, את המהלך של הדמיון המודרך שלמדתי מהספר של הסיימונטונים "לשוב להיות בריא"), אבל לא המצאתי שום דבר. בסך הכל "תפרתי" לעצמי, ואני עדיין "תופרת" סדר יום ונהלים מתאימים לי ביותר לפי דברים שעבדו אצל שורדים אחרים. ומנסה ללמד את האישיות בת הארבעים שלי לדעת להיות חלשה. לילה טוב, שלכם, ענת

שלום ענת אני די מתחברת למה שאת כותבת , גם אני אישה שתמיד הייתי עצמאית וזו שמחליטה על הענינים , כבר 8 חודשים שאני עם סרטן השד , ולומדת לאט לאט לקבל עזרה , זה לא קל לי זה כמו להודות בחולשה להודות שאת לא מסוגלת , שזה משהו שמאוד מאוד לא מתאים לי , אבל אני לומדת את זה , וגם חשוב להגיד שאנשים רוצים לעזור אז לנ\מה לא לתת להם , אני חושבת שקל לי לקבל עזרה מאנשים שמגישים את העזרה מבלי לרחם, מבלי להרגיש עליונחם עליך , אלא מתוך שפעם עזרת לי והיום אני לך ובעזרת השם יהיה גם המשך שבט אני אמשיך לעזור .אבל אנשים שרוצים לעזור מתוך השתלטות עלי כלומר כיוון שאני עכשיו במצב מסוים - הם אלו שיחליטו - זה עדיין לא מקובל עלי ולכן קשה לי לקבל עזרה מהורי שזה סוג ההרגשה שלהם. ועוד על הפרגון לעצמי - אני כרגע מחילמה מניתוח כריתה מלאה כחודש לאחר שעשעתי כריתה חלקית , התוצאות לא מצאו חן בעיני ( !) ולכן החלטתי על כריתה מלאה . חזרתי מבית חולים ביום ששי ממש לפני שבת , מצאתי בית מלא ילדים ואבא חולה - יש לי 6 ילדים בערך 4 היו חולים ...מתחילת השבוע כל יום מישהו היה איתי בבית חולה , ולאחר שכמעט כולם הבריאו אני חטפתי שפעת , שאמנם יצאתי ממנה די מהר - אחרי יום וחצי ( אמרתי שאני אישה חזקה ? ) כך שיצא שלא הייתי בכלל בבית לבד ולא הפנמתי את נושא הניתוח וזה שאין לי שד וכו ' והתחילו כבר להתקשר מהעבודה ולרמוז שיש המון בעיות ומתי אני מתכוננת לחזור , אבל אני החלטתי שאני נשארת בבית עוד יומיים לעצמי..... ואכן אתמול הייתי בבית , הלכתי למספרה לעשות צבע - פעם ראשונה אחרי הקרחת - ועוד קניתי לי כמה דברים וגם היום נשארתי בבית , למרות שהיום ליבי כבר בעבודה . את היום ניצלתי לקרוא ספרים וסתם להיות עם עצמי .... יש מקום קטן שבו אני מרגישה רגשי אשמה כלפי העבודה אבל אני מנסה בכל הכוח לסלק אותם משם . נראה לך נורמלי ? בי בנתיים מיכל

מיכל, היי העלית כאן משהו שמאוד הפריע לי בשנתיים האחרונות - אלה שבאים "להציל" אותך. אלה לא באמת עוזרים, אלא מכניסים אותך למין מקום מסכן. לי היו עימותים קשים על רקע זה עם בן משפחה קרוב. אני מעדיפה שלא לקבל עזרה מאשר לקבל ממישהו שבא להרים אותי על הרגליים, ומחליט איך הוא עושה את זה, וגם מכריז על זה. זה חיבוק דוב שכדאי לזרוק אותו יחד עם כל רווח שאפשר להפיק ממנו. דבר שני, קשה לי להבין איך אפשר לחזור לעבודה כל כך מהר אחרי ניתוח כריתה, מה גם שאני מבינה שהבית שלך מלא (ב"ה) בילדים. אז תרדי מהקטע של האי נעימות. קודם כל את מחויבת לחיים שלך ולילדים שלך, העבודה יכולה לחכות. ובכלל, לפעמים האומץ זה לדעת להגיד "לא", ולאו דווקא לרתום שוב את עצמך למעמסות. תהיי בריאה, ענת