במזל סרטן 5

לכולן ולכולם היי, אני רואה שעניין ההיריון וסרטן השד מככב כאן. אני שמחה שאני לא עמדתי בפני ההתלבטות הזאת כי הסרטן גילה את קיומו אצלי (השד התקשה) 11 ימים לפני הלידה, ואובחנתי, בעיקר בזכות שני רופאים מאוד "חכמים", רק כשיודפת הייתה בת חצי שנה. הייתי מעדיפה שהאבחון יהיה מיד בסוף ההיריון, אבל מה לעשות שהחיים הם לא ממש תוכנית "כבקשתך"? (רק אני כזאת זקנה שזוכרת את התוכנית הזאת?). בכל אופן, טוב לאבחן ולהתחיל בטיפול כמה שיותר מהר. אז בהצלחה למי שעוברת את זה עכשו. ולמה שאני רוצה לכתוב עליו הפעם: אמא יקרה לי בימי חיי הייתי "אמא" לכמה וכמה אחיינים שלי, הם היו נרדמים עליי, הייתי שומרת עליהם ימים ושבועות כשההורים שלהם נסעו לחו"ל, לקחתי אותם לכל מיני מקומות. בקיצור, תמיד "היה לי" ילד כשרציתי, ובאמת הקטע הזה לא חסר לי. כשנכנסתי להיריון, בגיל 37, "ידעתי" שזה הילד הראשון מבין שלושה לפחות. אבל... בגלל הסרטן יודפת היא הבת היחידה שלי, ובכל זאת, לה לא עשיתי הרבה דברים שעשיתי לילדים אחרים או שהייתי בטוחה שאעשה. היא, למשל, אף פעם לא נרדמה עליי, כמו שעשו עליי עשרות ואפילו מאות פעמים ילדים אחרים. בהתחלה, כיוון שהינקתי, והיא לא יכלה להירדם עליי (אולי בגלל הריח של החלב?), ואחר כך בגלל הכאבים בשד (שד שמאל לאחר הפסקת ההנקה היה כולו גוש סרטני), ואחרי הניתוח, שכלל גם שחזור דו צדדי, בגלל הכאבים בכל אזור החזה. מאז השדיים שלי פשוט לא מתאימים להיות "כרית. הם קשים ולא ממש נעימים למגע. ואני עוזבת אותה לתקופות, דבר שתמיד הסתכלתי עליו בביקורת חריפה. זה לא משנה כמה מוצדקות הנסיעות האלה, שבאות כדי לאפשר לה אמא להרבה שנים, עדיין נורא לי לראות את ההשפעות שלהן עליה. והגרוע מכל, שדי נפטרתי ממנו (בכוח!) לאחרונה, זה ה"בריחה" של המחשבות להדמיות לגבי מה יהיה איתה אחרי שאני אמות. מה להכין לה, מה לכתוב. אני כותבת את זה כאילו מחוץ לעצמי, בלי להתחבר לזה, כי אני לחלוטין לא בקטע שהיה לי מתישהו - לתעד בשבילה - את האנרגיה אני מפנה למטרה להיות בשבילה הרבה זמן. המחשבות האלה, בשבילי הן רעל, והן ממש מחלישות ומזיקות גם לאימהות שלי, כי אז אני מוותרת לה הרבה יותר ממה שאני מתכוונת. קשה לי לכתוב כי יודפת מסתובבת כאן סביבי, ואני צריכה לפתוח לה קופסה ולהכניס סוללות לצעצוע שהיא קיבלה ועוד ועוד. אז אולי אמשיך בפעם אחרת. שלכם, ענת

ענתי, את כמו תמיד רהוטה וממוקדת תחושת יסורי המצפון בגידול ילדינו הם כנראה חלק בלתי נפרד מהיותו אמהות וחלק בלתי נפרד מהאהבה שאנו חשות לגוזלינו . אבל אנחנו החולות במחלה הפחד מהעתיד הלא נודע סידרו לנו יסורי מצפון אקסטרה לפעמים אני חושבת שיש לחשוב על ההוה ולהשתדל שהוא יהיה טוב ובלתי נשכח המחשבות הטורדניות הם חלק מהפחד אני משתדלת שהם לא ישתלטו עלי כי בסוף יהיה טוב מאחלת לך וליודפת שתהיו ביחד המון שנים כולל נכדים וענתי יהיה בסדר את תוכלי לו לסרטן את מלאה באופטימיות וחוזק בלתי רגיל. חיה.

ענת שלום, אני מרגישה צורך רב להגיב על מה שכתבת. אבל אני לא יודעת מאיזה מקום לעשות זאת. אז ראשית,גם אני מהרהרת הרבה על המוות אל מול החיים ומאד מקווה שבתי הצעירה(שהיא גדולה מבתך) לא תאלץ לגדול ללא אם. מצד שני, אני יודעת שכל מה שהיא קיבלה ממני - לא ניתן יהיה לקחת ממנה וגם הוא יהיה שלה לעד. אני משתדלת מאד להיות רגישה למצבה אבל לא לתת לה להרגיש שאין תקווה. כי יש - והיא חלק ממנה - אם זאת חשוב לי מאד שלא תרגיש שהיא חלק מהסיבה למאבק שלי - כי זה עומס יתר עליה. בקיצור, ככל שאני מהרהרת יותר המסקנה היא שאין לי שליטה על מה שיקרה בעתיד אלא על מה שקורה בהווה וזה בהחלט בידי איך נראים החיים בהווה. אני מקווה לטוב ומקווה מאד לטוב בשבילך ובשביל בתך. אני משוכנעת שבתך זכתה לאם מיוחדת מאד - רגישה ומלאת תובנות אמיתית וכנה ודבר זה בודאי משפיע עליה לטובה ולא ניתן יהיה מעולם לקחת זאת ממנה - כי זה חלק ממנה ובזה יהיה גם כוחה בכל מצב. מאחלת לך ולכולנו שנמשיך להרהר ולחשוב - כי זה אולי קשה אבל זה חשוב וטוב דבי

היי שמי חן זו אני ההריונית שכתבה לך אני די חדשה בפורום וכל פעם שאני קוראת אותך..... ליבי, ליבי אליך והאמת גם עלי ועל כולנו... על התמודדות עם הכאב, עם למה דווקא אני, עם המחלה עם הניתוח,כימותרפיה, תופעות וכו'... ועם כל כך הרבה עמים שאולי מאפיינם אותי יותר בגלל שאני עדיין ירוקה. אני גיליתי את הסרטן לפני חודש ואני בחודש השני להריוני ממישוש עצמי הלכתי לבדיקת אולטרסאונד גוש 1 ס"מ-שפיר ושלחו אותי הביתה איזה נח [גם לי] אחרי חודשיים בערך לא נראה לי [אני מכירה את גופי] בקשתי שוב להיבדק הגוש 2 ס"מ הכפיל את עצמו . ומכאן השתלשלות מהירה של הוצאת הגוש, הזמן מורט עצבים עד התשובה הפתולוגית[ שכן...מדובר בסרטן] ניתוח ניקוי הגבולות כריתה של הבלוטות וכימותרפיה ויחד עם כל זה התייעציות עם גניקולוגים אונקולוגים בקשר להריון מה לעשות? להוריד או להשאיר בסוף החלטתי להשאיר [אחרי שבררתי שיש סיכוי קלוש שהעובר יפגע מהטיפול.אני מקווה] חיכינו לשבוע 14 שכל האברים של העובר מעובים להתחלת הטיפול הכימותרפי בנתיים עברתי טיפול ראשון , אני יודעת ....אני רק בתחילת הדרך עם הרבה חששות ופחדים......אז זהו זה בגדול הסיפור שלי ולך ענת רק בריאות והרבה אושר זה מה שנשאר לבקש שלך חן

גם אני עברתי טיפולים לא מזמן , ואני עם 3 ילדים קטנים בבית , אבל משום מה כשאני קוראת אתכם נראה לי שמדובר בנשים עצומות, עם יכולת לספוג , לסבול ועם זאת להיות כל כך מלאות תקווה ומוצפות ברגשות מגוונים כל כך, ובמיוחד ההריוניות החולות - שאצלם החשש מלווה גם בבנית חיים חדשים. מעניין אם כך גם אני נראית לאחרים. אני באמת אוהבת אתכן ומרגישה אחוות נשים, אחוות אחיות .

ענת ש. שלום רב, קראתי במייל קודם שלך שאת אוכלת בשר בקר. בשר בקר (ובכלל מזון מן החי הוא אויב מספר אחד עבורך). בנוסף, סלק הוא אמנם בריא אך מכיל הרבה סוכר. רצוי לאכול מאכלים בעלי אינדקס גליקמי נמוך בלבד כי הסוכר הוא האויב הכי גדול שלנו. האם יש דרך ליצור עמך קשר דרך האי-מייל האישי שלך? אני מעריצה את כוח ההישרדות שלך שירלי.

לענת .ש המופלאה את גדולה מהחיים, ובמסגרת החידה הזו שהיא חיינו כאן, ומה מטרתינו פה, את פשוט נהדרת, לקרוא את מכתבייך/מאמרייך זה מדהים /אנושי/מרגש ומה לא.... הרבה בריאות מן