במזל סרטן 3

היי לכולן ולכולם, העניינים קצת יגעים. המרקר שלי בסביבות 100 ולא יורד, וההמוגלובין שלי מאוד מאוד נמוך. חזרתי לסלק ולבשר בקר (טרי) בכמויות. אני מעדיפה את זה על פני זריקות או כדורים. ת', שמטופלת גם היא בסנט ג'ורג' בעקבות סרטן שחלה גרורתי, מרגישה הרבה פחות טוב ממני, אבל המרקר שלה (CA125, כמו זה שלי) ירד ל-14. כיף לה. מה יותר חשוב - הרגשה יותר טובה או תוצאות בדיקות יותר טובות?! ולנוןשא שמזמן רציתי לכתוב עליו. על תבונה ורגישות איך צריך להתייחס אלינו, אל מי שהסרטן שלה יצא מהשד? הרי מבחינת רוב מכריע ומוחלט של הרופאים אנחנו בנות מוות בטווח הקרוב עד מיידי. אני יודעת שיש רופאים שמתלבטים איך להגיד לחולה שתתחיל את הספירה לאחור, שיש כאלה שמניחים לה להבין בעצמה, ושיש עדיין כאלה שמעדיפים להתעלם מהעניין עד שהמצב יחייב התערבות, שרובה ככולה תהיה הקלה על הסימפטומים. אני, כפי שידוע למי שעוקב בפורום אחרי ההתרחשויות, לא הסכמתי עם הדעה הרווחת שגורלי נחרץ למוות כל כך קרוב. אמנם רוב עצום של הגרורתיים "מתנהג" לפי הסטטיסטיקה שלעיל, אבל קראתי כבר על לא מעט חולים גרורתיים שנרפאו. דיברתי עם שלושה אנשים ש"יצאו" מסרטנים גרורתיים, והם חיים ארבע וחמש ויותר שנים אחרי. בדקתי שמועות ושיטות שונות, ובסופו של דבר החלטתי לנסוע לסנט ג'ורג', בין השאר כי לא היה לי די אומץ להסתפק בשיטות של הבראה עצמית של הגוף על ידי הנפש (למרות שדיברתי בטלפון עם אדם שהצליח לעשות את זה). בכל אופן, אחרי שנסעתי ואחרי הטיפול הראשון, הודיעה ראש מכון שרת לרופאה המטפלת שלי שתפסיק לטפל בי בתואנה שהם לא יכולים לקחת אחריות על טיפול שנעשה במקום אחר. (שאלה צדדית, איזו אחריות הם נטלו על עצמם להוביל אותי בנתיב טיפולים שמסתיים רק במוות?) בכל מקרה, בסופו של דבר רופאה אחרת מ"הדסה", שהכירה את הסיפור, הסכימה להיות רופאה שלי לביצוע מעקב ולקבלת זומרה. פגישתי השנייה איתה התנהלה בערך כך. ד"ר ג': "את צריכה לעשות סי-טי". אני: "אמרתי לך שאני לא רוצה לעשות סי-טי, כי חומר הניגוד מאוד מזיק לכבד, וגם ככה הכבד שלי לא משהו. אם כבר, אני מעדיפה לעשות PET או MRI". ד"ר ג' (נרעשת מחוצפתי): "זה הנוהל, סי-טי וזהו". אני: "אני לא אעשה דבר שמזיק לי". ד"ר ג': "את חושבת שאני פקידה בכירה או רופאה מטפלת? באת אליי כדי שאהיה לך חותמת גומי?". אני: "מראש אמרתי לך שאני מטופלת בגרמניה, ושאני לא צריכה רופא מטפל, אלא רופא למעקב". ד"ר ג': "הטיפול בגרמניה לא שווה.את חייבת לחזור לכימותרפיה כאן". אני: "מה יש לכם להציע לי כאן מלבד 100 אחוזי מוות?" ד"ר ג': "כולנו נמות". (שתיקה קצרה) אני: "לך קל להגיד את זה, נכון?". ד"ר ג' מתעלמת וממשיכה בקו הקודם: "אני לא פקידה בכירה". אני: "אם קופ"ח מאוחדת הייתה מסתפקת בפקיד בכיר כדי לאשר לי בדיקות ותרופות, הייתי פונה לפקיד בכיר, ולא אלייך". ד"ר ג': "תעשי בדיקה באופן פרטי". לאחר מכן התקשרתי להזמין בדיקת PET פרטית, ואז התברר לי שלמרות שאשלם מעל 4000 שקל, אצטרך להביא גם הפניה מאונקולוג. אני (בטלפון): "ד"ר ג', הזמנתי בדיקה פרטית של PET. הם מבקשים הפניה מאונקולוג". ד"ר ג': "אני לא אתן לך". אני: "למה?". ד"ר ג': "כי את יכולה לשלם באופן פרטי ולהחליט אחר כך לתבוע את הכסף מהקופה". אני: "או-קיי. לשיטתך, אני בין כה וכה עומדת למות תוך כמה חודשים. גם אם אני אתבע את הכסף מהקופה, ואני לא מתכוונת לעשות את זה, מה יהיה כל כך נורא אם אעשה PET על חשבון הקופה. הרי הקופה מרוויחה הון עתק מהעובדה שהם מקבלים עליי כסף מהמדינה, ואני מטופלת בגרמניה". ד"ר ג': "אני מסיימת את השיחה". ורופאה כזאת היא רופאה פליאטיבית, כלומר משמרת, שמטפלת בחולים גרורתיים. פלא שכל החולים שעברו תחת ידיה מתו? הרי התנאי הראשון להישרדות זה אמונה ביכולת לעשות את זה, ורופאים כאלה לא רק שלא מעודדים לאמונה, אלא משמיטים את הקרקע הרעועה גם ככה מתחת לרגליים. ומשפט אחרון לד"ר ג': אם לא הייתי חושבת שאין בך די בינה ללמוד מזה משהו, הייתי קונה לך את הספר "אהבה, רפאה וניסים" של ד"ר ברני סיגל, אבל, לצערי, אני יודעת שחבל על הכסף וחבל על המאמץ. ולרופאים שקוראים אותי: אמרות שפר כמו "כבד זה קצר" או "כולנו נמות" (שאני שמעתי במו אוזניי) ועוד משפטים שאחרים סיפרו לי עליהם, צריכים לצאת מרפרטואר האמירות לחולים, ואני מקווה שאצל רובכם עדיין לא קהו החושים, ושיש בכם די תבונה או רגישות אפילו לא לחשוב להעלות אותם על שפתיכם. שלכם, ענת

היי ענת אני מזועזעת ממה שכתבת. אני מנסה לחשוב מי זו הרופאה הזו ויש לי נחוש פרוע. למה לא תנסי לקבל הפניה לפאט דרך הכירוג שלנו? הוא נתן לי!! בהצלחה והמון בריאות רונית

פה ושם אפשר לפגוש גם רופאים בעלי תבונה ורגישות אך הם אמנם יוצאי דופן בנוף הרפואי. גם את עצמך יוצאת דופן בנוף החולים, וכל שניתן לומר למקרא דברייך הוא יישר כוח. חזקי ואמצי והמשיכי להילחם על בריאותך כראות עינייך, גם אם התנהלותך מתנגשת עם בעלי המאה והדעה. אישיותך ודרך התמודדותך מעוררות מן הסתם אי-נוחות בקרב רופאים מן הסוג שאת מתארת, אבל אותו מבנה אישיות הרי יביא גם להחלמתך המלאה.

ענת שלום, אני מסכימה לכל מה שכתבו קודמותי ומחזקת את ידך. מערכת הבריאות איבדה כבר מזמן את היכולות שלה להועיל לתמוך ולסייע להתמודד חבל ! אבל אל תוותרי בהצלחה!

לא נעים להודות אבל זו תופעה רווחת ברפואה בישראל. לא שאני מאשימה את כולם חלילה אבל עושה לי הרושם שהכל כ"כ רקוב מבפנים (עמוק עמוק) שהרופאים פשוט שוחים ברפש - בהתחלה הם קצת נגעלים אבל לאט לאט מתרגלים. ואלו שלא הם באמת יחידי סגולה שכמותם נדיר למצוא. וכמו בכל מקום תמורת "סכום סימלי" הם הופכים לקואופרטיביים ונעימים. גם אני נתקלתי בדברים שלא האמנתי שקיימים בסקטור. נראה לפעמים שהרופאים פשוט שוכחים את השבועה הקטנה בתחילת הלימודים פשוט עצוב )-:

לענת. תמשיכי להיות חזקה . לא יודעת למה אבל התחושות שלי לגבייך הם שזה יתפתח אצלך לטוב. את תהיי ה"לואי ארמסטרונג" של סרטן השד. פתאום את נשמעת נחלשת - ואסור לך. בהמון אהבה ותמיכה