סרטן השד

ערב טוב לכולכן! בראשית מכתבי אני רוצה לציין שזו הפעם הראשונה שלי כאן באתר, ועיניי דומעות מהמכתבים שנכתבים כאן, כולי התרגשות (אומנם לצערי) לדעת שאני אכן לא לבד, אף פעם לא שוחחתי על מצבי, אולי כי לא היה לי עם מי? או אולי כי לא מצאתי מה בדיוק להגיד? בכול מקרה הנה אני כאן איתכם ובתקווה שלא התחרט כי לאחר לבטים ארוכים החלטתי להכנס לכאן, שמי ג, ואני בת 34 גרושה + ילדה, לפני כשלוש שנים גליתי גוש גדול בשד ימין נגשתי בתמימות לרופא והוא הפנה אותי לסדרת בדיקות שבכול בדיקה שיצאתי חשתי מתח עצום בחדר (מצד הבודק) אך לא חשבתי שזה יכול להיות " זה ", ולאחר כול הבדיקות הנדרשות והחוסר ודאות מבחנתי קבלתי את הבשורה המרה של חיי אני בת 31 מקבלת תשובה שיש לי סרטן השד (ובשנייה הראשונה אני עוד שואלת את הרופא האם זהו גוש שפיר) נכנסתי לניתוח מיידי שלא היה מושג האם יהיה כרתה מלאה או רק הוצאת הגוש, לאחר שהניתוח נגמר הסתבר לי שני דברים: א' שלא נעשה כרתה מלאה (מה שגרם לי לאושר) ב' שמתחת לגוש שאגב גודלו היה 3.5 ס"מ, היה עוד גוש בגודל 2.5 ס"מ שהוא אלים מאוד לאחר הניתוח עברתי סדרה של טיפולי כמותריפה שגרמו לי לנשירת השיער בכול גופי , וכמובן סדרה של הקרנות, (מאוד נחמד לכתוב את הכול בכמה שורות, אבל המציאות ממש לא הייתה כזו). הרבה סבל בכי ועצב עברו עלי ועל ביתי,(שהייתה אז בת 9 ) ימים היו כחודשים ללא שינה, עקב המחלה לא עבדתי ורמת המחייה שלנו ירדה לאפס, היום לאחר שנתיים וחצי , שערותי צמחו ואני מאושרת מזה, אבל יש לי צלקת ולא רק בשד אלא עמוק בתוך הנשמה, אני מרבה לבכות יום יום ושעה שעה מצב הרוח והשמחת חיים שלי נעלמו לחלוטין, היום אני בחורה כבויה ועצובה, יש לי המון חששות מלהכיר גבר (בגלל הצלקת על השד והשוני בגדלים , ומה גם שאני לא מספרת על מצבי כי אני פוחדת מרחמים) ואי לכך אני לבד, והכי הכי אני פוחדת שמא "זה" יחזור אלי אני בודקת, ממששת, בוחנת .......כול הזמן רק עסוקה בלבדוק את הגוף שלי, וכול משהו קטן שלא נראה לי אז אני מרגישה שהנה חרב עלי עולמי בשנית. יש לי כאבי תופת בכתף וביד הימנית (הצד של הניתוח), קשה לי מאוד לחזור לעצמי אם בכלל, זהו,,,, אני לא יודעת למה הרגשתי צורך להוציא את המילים הללו כאן, מקווה שהכול לטובה, אני מאחלת לכול אישה ואישה כאן ומחוץ לאתר, רפואה שלמה ומי יתן שרגלינו לא תדרוך במחלקת אונקולוגיה בשנית. (למרות עבודת הקודש של הצוותים שם במחלקה) "אמן" שלכן בהמון אהבה כנה ג,

ג', שלום לך חבל ש"נפלת" על הפורום בשלב כל כך סוער בו. הסיפור שלך מאוד מרגש, ואני בטוחה שהמון בנות פה יכולות לתמוך בך, ולספר לך מניסיונן. אני חייבת לרוץ להביא את הבת שלי מהגנון. אני מקווה שאצליח לחזור אלייך יותר מאוחר היום. בינתיים חיזקי ואימצי. ביי, ענת

ג' חביבה שלום רב, מכתבך מאד מאד נגע לליבי ומה שעובר ועבר עליך היה מנת חלקנו ברמות אלו ואחרות. כפי שכתבה לך ענת הצטרפת אלינו בעיתוי קשה שכולנו זועמות על סילוקה של ד"ר לאופר מהפורום וכפי שאת רואה בזה אנו עסוקות ביממה האחרונה. וכך נזנחת עלידינו בכל המהומה. אשמח מאד באם תרצי לשוחח איתך אנא השיאירי לי פרטי התקשרות בכתובת הדוא"ל שלי [email protected] ואחזור אליך בהקדם האפשרי.

לג' כאב לי לקרוא את הכאב שאת הולכת איתו כשנתיים וחצי ומי שנמצאת רק כפסיעה קטנה לאחר הכול כחודש מבינה את החשש שיחזור את העצב בלב מהטיפולים והדאגה לסובב אותי. ולמרות זאת אני מנסה לקחת אויר ולהיות אופטימית בין טיפות הדכאון שתופסות אותי והכי חשוב לנצח את הסרטן ולנסות למצוא נקודות אור שאנחנו פה ומה שהיה היה נגמר ! לחיות את היום ורק להיות מאושרות. והכי חשוב להיות בריאות !

אנחנו כאן, אני שנה אחרי, סיימתי הקרנות לפני חודש וקצת, וכבר הייתי בארה"ב שבועיים ועכישו יש לי בעיות רציניות ומשמעותיות ביותר - ג'ט -לג......... שאלו תהיינה צרותינו היחידות.... בכל מקרה, אני יכולה רק לספר על עצמי, ועל איך אני "לוקחת" ומתמודדת... אני בת 45, וונשואה עם 3 בנים, אז זה קצת אחרת. אבל בגדול - אני לא מתביישת בצלקת, תמיד היה לי הבדל של מספר! בין שני ה"ציצים" וכצחוק מקברי, ניתחו והקטינו את - ניחשת - הקטן! אז עכשיו אני אקטין סוף כל סוף את השני, וזהו, יהיו לי שניים באותו הגודל אחרי 30 ומשהו שנים של אי סימטריות בולטת! לדבר על זה - לי זו התרפיה. אני לא חושבת שזה משהו שאני אמורה להסתיר, ואני חושבת שאם אני לא אבקש רחמים לא אקבל רחמים. ובאמת, בשנה האחרונה, חוץ מלסנן אנשים בלתי רצויים, ולהיות פחות פריירית - לא נתנו לי רחמים. חברה טובה נתנה לי תמונה קטנטונת של חתול מתכל במראה ורואה אריה- וכתוב באנגלית כמו אתה תופס את עצמך כך האחרים יראו אותך. תתחזקי ותבקשי סיוע במידה ואת זקוקה לו, וכן, תצאי ותבלי ותעשי חיים, כי הרווחת כל רגע מהם ביושר ובצדק. אם את רוצה יש את האי-מייל שלי כאן למעלה - ונשמור על קשר לא רק כאן. רק בריאות, סמדר

שלום ג' קראתי בעצב את מה שאת כותבת , אני נמצאת באמצע התהליך, אצלי התגלה גוש גדול מאוד במהלך הנקה של בני הקטן שהיה אז בן שנה וארבעה חודשים , עברתי חצי שנה של טיפולים כימוטרפיים ובעוד שבועיים אני עוברת ניתוח לכריתה מלאה , עוד לפני סידרה של הקרנות, כך שהדרך עוד ארוכה , יש לי 6 ילדים ועבודה שלא הפסקתי לרגע . ומה שאני יכולה לומר לך מנסיוני הקצר בתחום זה שחשובה מאוד ההסתכלות על כל העניין באופטימיות, בסה"כ הרבה מאוד מקרים מסתיימים בטוב ונשים מחלימות ומחלימות לגמרי כך שלא צריך תמיד לחשוב על הגרוע מכל , אני לא אומרת שלי אין לעיתים מאוד קרובות תסריטים שחולפים במוחי על הדברים הכי גרועים , אבל אני דברתי על זה עם בעלי ועם החברות הקרובות אלי ( מי שהיה פתוח והסכים לדבר על זה - כי לי אין בעיה ) ואני מגרשת את המחשבות הרעות לטובת מחשבות טובות , יש לי ילדים ועבודה ואני רוצה להמשיך בחיים הטובים שהיו לי קודם , אני כרגע מתייחסת לתקופה הזו כזמנית וכשהיא תעבור אני מקוה שאוכל להסתכל עליה כמשהו שעבר , כמובן בצורה יחסית, גם אני מרגישה שהחרב תתהפך עלי כל חיי וכל החיים אחיה בחשש ובפחד מסוים אבל אני מקוה שאוכל להמשיך ביום יום גם בלי לחשוב כל הזמן על זה . גם עכשיו כשאני בתוך זה אני לא חושבת על זה כל היום , אני אפילו נהניתי מהביקורים שלי במחלקה האונקולוגית ועשיתי מהיום הזה יום כיף , כשכל פעם באו איתי חברות , אמא , בת וכמובן בעלי , כך שתמיד אפשר לראות בכל דבר את הטוב. אני מציעה לך לצאת מהמצב הזה בכל הכח - תעשי כל מה שאת תריכה מבחינה רפואית , מעקבים וכו' אבל תמשיכי לך בחיים - יש לך ילדה ומגיעה לה אמא במשרה מלאה , אני עוד מציעה לך ללכת לטיפול אלטרנטיבי שמאוד יכול לעזור במקרים כאלו , תהיי אופטימית , תני לאנשים לעזור לך , בכל מה שאפשר ותעשי דברים שאת אוהבת, תפרגני לעצמך. תאהבי את עצמך ותנסי בכל הכוח לא לשקוע , אשמח לדבר איתך מיכל