לענת

הכותרת "כמה דברים חצופים על נימוס" ענקית. תסלחי לי על הנטיה שלי למרכז את השולי. לגופו של: יש משהו נורא מצחיק (זאת המילה?) בהתעקשות הנשית שלנו וגם של הרופאות להקפיד על כללי נימוס גם כשצורה שלנו קרועה מרוב דקירות וחתכים והזרקות והנפש שסועה מרוב טלטלות ולחצים ובלבול. לפני הכל ואחרי הכל אנחנו נשארות הילדות הטובות המשתדלות למצוא חן שחינכו אותנו להיות. חולות במחלה הכי מפחידה, רופאות הכי מומחיות, בראש ובראשונה אנחנו מוכיחות לנו ולכל מי שכן או לא מתעניים בנו מה זה חינוך טוב. גם בפורום הזה.

דניה, היי אני שמחה שההתנסחויות שלי מוצאות חן בעינייך. ולענייננו, אנחנו מתנהגות בצורה מנומסת ומחונכת גם כלפי אנשים שאסור לנו להתנהג ככה כלפיהם. כשכתבת קודם על איך שהיית לפני שלוש שנים וחצי, בא לי לבכות. אולי חינכו אותנו יותר מדי להתנהג בנימוס, ואולי לא חינכו אותנו מספיק, מספיק לדעת מתי ואל מי צריך להתנהג בחוסר נימוס. ענת

איך את מרגישה?

שלום לכן חברותי לפורום, כל פעם שאתן כותבות כאן אתן מצליחות "לעשות את זה" ומבחינתי זה להעלות באומץ סוגיות לדיון ולהעלות על נס את החולה השואלת המתעניינת הרוצה לדעת ולהבין ולא לקבל את הפרוטוקול כמובן מאליו. ובזה אני מזדהה איתכן וכמובן מצטרפת לשורת הלוחמות. ובאשר לנימוס אפשר להיות מנומס ואסרטיבי לאו דווקא גסות רוח תוביל אותנו ליעדנו. עלינו לעמוד על זכויותינו ולהיות מטופלות רק ע"י רופא שמתייחס אלינו ואם נעשה לנו עוול כמו במקרה שלך ענת הרי שלהפיץ את זה בכל דרך אפשרית מבלי "להיות מנומס" זה לדעתי ממש הכרחי למען יראו וירעו הרופאים מחד ותדענה החולות שלא להתקרב אל שכאלה מאידך.בדיוק כמו שבזמנו הופץ סיפורה של הילדה דסי רבינוביץ. בהזדמנות זו אני מבקשת לאחל לכן שנה טובה הרבה אור ושמחה ובריאות טובה דנה