בושה

הי, בעקבות הרב-תכתובת עם אתי, מה דעתכן בעניין הבושה. בדרך כלל, בפורום הזה, אני מתפקדת כקטגור של המין האנושי ודווקא בעניין הזה היה לי רק ניסיון טוב עם בני האדם. אין לי מושג למה צריך להסתיר ממישהו משהו שקשור בסרטן. חוץ מכמה נודניקים שמתחילים לצלצל כל דקה ועוד כמה מבשרי איוב שיש להם מלא סיפורים על כאלה שהיו במצב יותר טוב ממני ומתו ביסורים קשים ובצ'יק. למה להתבייש, דווקא בזה?

צודקת במאה אחוזים, ואם היו עוד אחוזים, הייתי מוסיפה ומריעה לך. אני לא מבינה את המסתירים או המתביישים, דווקא בתקופה כזאת צריך להיפתח, גם כדי לקבל עידוד, גם כדי לקבל הבנה, גם כדי לקבל עזרה ותמיכה ועוד הרבה. אני עברתי לפני מספר שנים המון טיפולי הפרייה, הרבה ניתוחים, ותמיד שיתפתי ודיברתי ו"ניפתחתי" דבר שמאוד הקל עליי. אני זוכרת שביקשתי בהפריה הראשונה שלי שבת דודה שלי שבדיוק ילדה תאומים כתוצאה מהפרייה, שתספר לי מה התהליך והיא טענה שהיא לא זוכרת. אני זוכרת שבאותו רגע נשבעתי שמי שתשאל אותי, אני אספר הכל, כל מה שתרצה לדעת. וכשדיברתי על זה זה הקל עליי את כל התהליך לאורך כל השנים. וגם כאן, אני מדברת, לא מסתירה, כולם יודעים, ואני עדיין לפני הניתוח והכל. כולם עוזרים וכולם תומכים נכון שיש נודניקים, אבל אין ברירה, זו מעין עיסקת חבילה. אהבתי את מה שכתבת לגבי היותי "סרטנית מחמד", לא ראיתי את זה ככה, אבל הרגשתי את זה, YOU JUST NAMED IT באיזה שהוא מקום זה קצת נכון, גם לגבי היותי חלק מהסטטיסטיקה. בכל מקרה, שיהיה לך ולכווווווווווווווווווווווווווווולן בהצלחה. ביי

גם אני נוננת מאד דעתי על העניין. הרבה חברות עוזרות לי אבל, כל אחת מספרת הלאה ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום כי זקוקה לסיוע שלהן שאכן בא מהלב. כמה שאני מתחננת יש לי הרגשה ש"מוכרים אותי". רוב התגובות היו נהדרות, תומכות, לעניין ובמינון מתאים. אבל ישנה אחת שבדומה למתואר לעיל, לא יודעת איך להיות תומכת. קודם כל תיארה לי את מצבה בעקבות שמיעת הידיעה עלי, "הייתי בשוק נוראי", "אני לא יכולה להירגע" וכאלה. אח"כ סיפורים על גיסתה של אחותי. ועל אלו שעברו כל מיני דברים איומים. בשלב הבא אני כבר רוצה לסיים את השיחה והיא בשלה - אסדר לך קבוצות תמיכה... וכל זה יומיים לאחר היוודע ה"ברוך". עכשיו היא מרגישה שאין לי כל כך כוח לדבר איתה ומייחסת זאת ל"תשישותי מהניתוח" ולכן מבטיחה לחזור אלי... איך מנפנפים לכל הרוחות?