זה פתאם נחת עלי

כן, לפני שלושה ימים. בכיתי המון, נטרפתי מחוסר ידיעה. הרופא שבישר לי בטלפון אמר שזה ראשוני וקטן אך לא הוסיף ודחה לפגישה למחרת. חוסר הידיעה מה זה, מו זה איך זה וכו' היה קשה מנשוא. הצלחתי להשיג את האבחנה ועדיין בהיתי. כמובן שלא ישנתי בלילה ואז התחלתי להתעשת ונכנסתי לרשת לחפש. הגעתי לאתר שלכם העשוי בצורה כל כך נהדרת, מזמינה, ידידותית והפורום הזה - בכלל... רק שבח והודייה שהגעתי. קראתי, למדתי ובאתי לפגישה עם הרופא יותר רגועה, יותר יודעת, יותר מבינה. וודאי שהיה לו מה להוסיף ה - מ - ו - ן - ובכל זאת, כשדיבר על הקרנות אח"כ - (גם כן שוק לא קטן לשמוע) - ידעתי שאמצא כאן תשובות. לא, לא נרגעתי עדיין - אך יש מקום חשוב ויש הרבה תקווה. תודה לכן.

מחמם את הלב לשמוע את תודותיך, טוב לשמוע שאכן יש ערך ותועלת לאתר ולפורום, כי בשביל זה אנחנו פה. כאשר נוחתת עליך ההודעה הפתאומית, השוק גדול ובלתי נמנע, ואני שמחה לראות שהתעשתת כה מהר. אנחנו פה, באחת מתשע, מאד מאמינות שהידע וההבנה עוזרים בהתמודדות, ונשמח להמשיך ולסייע לך בכל צורך שיתעורר. מחזקות את ידייך, צוות אחת מתשע

תודה חמודות.

למקווה לטוב (אהבתי את הכינוי) היקרה, גילוי המחלה הוא שוק טוטאלי, הלם, שיתוק או כל מה שתבחרי. אפילו מבין מילותיך הקצרות ניכר שהגילוי היה לך קשה. אך מדהים לראות איך אנחנו בני האדם לא נופלים כל כך מהר, ומיד מחפשים פתרונות. זוהי גדולת בני האנוש. אני שמחה שלקחת קצת אחריות לידיים ולא טבעת בדיכאון (כי ממילא זה לא עוזר), ושהגעת אלינו. באתר של אחת מתשע, כמו שכבר ראית, יש המון מידע, וכמו כן את תמיד יכולה לשאול כאן, הן הבנות והן שאר יועצי הפורום ישמחו לעמוד לרשותך. אני מזמינה אותך להמשיך ולכתוב כאן, לשתף אותנו, לעדכן... איחולי בריאות, שלך, טלי

שלום טלי, תודה על מילותייך החמות. מוזר לי לכתוב בפורום הזה ולקח לי כמה ימים פסיביים כדי לקודם לשמור במועדפים ועכשיו גם להיות אקטיבית. אני מאד מעריכה את מה שאתן עושות, את אלה שיש להן אומץ בלתי רגיל להתמודדויות קשות ואת אנשי המקצוע הכל כך זמינים ותומכים. רק עכשיו אני מבינה את המשמעות האמיתית של הקמת והפעלת העמותה ששמעתי עליה מדי פעם ( גם כי הכרתי את המייסדת פעם...) והתעלמתי לא כי לא חשוב, אלא כמו בת יענה - שלא להתקרב לזה... ולא לדעת וחס וחלילה וכאלה... הסביבה שלי מגיבה אלי בהמון אהבה, תמיכה ועזרה אך הרשויות - שלא נדע. טופס 17 הוא היעד הכי רציני שלי ברגע זה, הוא הפך ליעד מבוצר של ממש ופשוט לא ייאומן כיצד ביצרה עצמה ה"כללית" כדי שלא לספק אותו. אבל, אני מתכוונת ל"כבוש" את ה"יעד" הזה במהירה, כי אני מבינה שהיעדים האחרים הרבה יותר חשובים להחלמתי.

שלום לך! אני חושבת שלכל אחת מאיתנו זה קרה. פתאום נחתה ההודעה שהביופסיה חיובית והגוש ממאיר. צריך לקחת הכל בפרופורציות. לא להיכנס ללחץ עד כמה שאפשר. מרביתינו אחרי הניתוח עוברות הקרנות, וממשיכות בחיים השגרתיים. אני מאחלת לך בהצלחה!! ואשמח תמיד לנדב מהנסיון האישי שלי רעיה

הי נראה לי שאנחנו באותו שלב - כמו בהיריון - באותו "שבוע". גם אני גיליתי לא מזמן, ובשבוע הבא כבר יש לי ניתוח, וגם איתי דיבר הרופא החביב, על הקרנות ואחרי שהגוש החביב יחזור מפתולוגיה, יחליטו אם גם כימותראפיה. גם אני הייתי בשוק מוחלט, בכיתי כל כך הרבה, אבל אני ממשיכה לעבוד כרגיל, וזה נותן לי המון, נראה לי שבמשרד מעמיסים עליי הרבה עבודה כדי שלא יהיה לי זמן לשקוע במחשבות - ועל זה אני מודה להם. החברה מסביב מתחלקת לשתיים - כולם תומכים אבל חלק מתנהגים כרגיל מתוך ידיעה שלא הכל כרגיל, אבל החלק השני מתנהגים כאילו עוד רגע אני אמות והם צריכים להספיק להיות איתי או להקל עליי או שאני אבלה כמה שיותר. וזה החלק המעצבן, לצערי ההורים שלי ביניהם. אבל זה טבעם של הורים. לא אלאה בפרטים, רק רציתי להגיד שאני כאן ואני עוד אהיה כאן עוד הרבה שנים אני בסך הכל בת 37 ולא הספקתי לעשות הרבה, ולכן אין שום סיכוי שבעולם שגוש, ולא משנה מה גודלו, יכריע אותי. כמו שאמרו בבית החולים- זו הרפתקאה, ואני יעבור אותה. אני בטוחה שגם את. בהצלחה מכל הלב איריס

תודה איריס. בסוף היום ובסוף השבוע ורק לאחר קשרים בלשכת מנכ"ל הקופה - "כבשתי את היעד", טופס 17 בידי וגם קיבלתי התנצלות על שהתנהגו איתי כל כך גרוע ושהיו צריכים למלא בקשתי כי מגיע לי, כי זו זכותי..... נו....