Anat in Germany 9

שלום לכולן ולכולם, היום העסיק אותי מאוד עניין הכוחות הנפשיים שאני צריכה כדי להשלים את הטיפולים שקיבלתי ועוד אקבל כאן. אני יודעת שבסופו של דבר הם, בתוספת שמירה קפדנית על עקרונות תזונה מתאימים, אלה שישקמו את המערכת החיסונית שלי. כל זה התחיל כשיצאתי אתמול מארוחת הערב, ופתאום ראיתי שבטלוויזיה הענקית בפינת הצפייה הנוחה משודרים משחי גמר וחצי גמר. מיד התיישבתי לצפות. מזה שנים, אני נצמדת, במידת האפשר, לשידורים של המשחקים האולימפיים, וזה קצת מוזר, כי מאז ומתמיד חשבתי שזה בזבוז משווע להקדיש את החיים לספורט, שהוא, מבחינתי, עניין די שולי בחיים, אמצעי ולא מטרה. הרעיון שבנאדם מכלה את ימיו בחזרה על תרגילים, יוצא ממסגרת חברתית רגילה, ואפילו משעבד את מבנה הגוף שלך בשביל הסיכוי הזה לזכות באיזו מדליה - נראה לי מטורף. אבל אתמול, כשצפיתי במשחים, וראיתי איך אנשים שהם בעלי השיא או הצפויים לנצח מפסידים, ואיך השבריריים יותר (יחסית) מבחינה גופנית מנצחים - הבנתי שיש בכל זה משהו הרואי. אף "פס ייצור" לספורטאים לא ייתן לבנאדם את הכוח המנטלי הזה לנצח בסופו של דבר. זה - שלו. אתה יודע שיש לך את זה בתוכך, ומגייס את זה. והיום הגיע אלינו אורח - הרב של חב"ד ממינכן, הרב דיסקין. לפני שהגענו לגרמניה, חיים בירר איתו בענייני האוכל, וכלום לא יצא מזה, ואתמול פתאום הוא הודיע שהוא בא לביקור. בהתחלה הייתה קצת מבוכה, יש בינינו הבדלים לא קטנים בראיית העולם. קצת שאלנו אותו, והוא קצת שאל אותנו, וחיים סיפר על הטיפול, ואני הערתי שיש פה שילוב, של החלשת הסרטן מצד אחד ושל חיזוק הגוף מצד שני, והעיניים של הרב דיסקין נדלקו. הוא שלף מכיס הז'קט שלו מחשב כף יד, ליהטט עליו במהירות, והכריז שבדיוק אתמול הוא מצא בכתביו של הרבי (מלובאביץ') את האמרה הבאה, שמיהרתי להעתיק: "דרכי הרפואה בחולי הגוף בכלל שניים הם: (א) לרפאות את האיבר או הכוח המקולקל (ב) לחזק את האיברים והכוחות הבריאים אשר הם יתגברו על האיבר או הכוח החולה לרפאותו". [וחשוב היה לו לצטט את ההמשך, ולכן אוסיף אותו: "דוגמה מזה בחולי הנפש הם שני דרכי הריפוי: תשובה ומעשים טובים". יפה מאוד לטעמי] יש לי סיפור על כוח מנטלי, שאני תמיד מהססת אם לספר אותו, כי הוא נשמע פנטסטי מדי, ובכל זאת אני יודעת שהוא אמיתי, כי שמעתי אותו באופן כזה ואחר מסבתא שלי ומאמא שלי. אז זה הסיפור: כשאמא שלי הייתה בת עשר בערך הפציץ מטוס בריטי את הבית שלהם (ששכן במיקום אסטרטגי בעייתי - מול תחנת המשטרה וליד הנמל, בטריפולי, בירת לוב, שהייתה אז בשליטת האיטלקים). על אמא שלי, שבמקרה נכנסה מתחת לדרגש אבן שבלט מהקיר, התמוטטו הקירות והתקרה של הקומה העליונה, ורגל ימין שלה שבלטה מחוץ לדרגש נלכדה מתחת להריסות. סבתא שלי שהייתה על המדרגות החיצוניות בזמן ההפצצה הגיעה ומצאה את אמא שלי לכודה, ויחד איתה הגיעו שני שוטרים איטלקים שלא הסכימו להביא כלים כדי לפנות את ההריסות מעל הרגל, כי הם פחדו שהבניין כולו יתמוטט. ההצעה היחידה שהם הציעו לה הייתה לקטוע לאמא שלי את הרגל. אני חושבת שסבתא שלי כבר השלימה עם הרעיון, אבל אז הגיע סבא שלי, שטייל בזמן ההפצצה על החוף, והוא בשום פנים ואופן לא הסכים להניח להם לקטוע את הרגל. אני לא יודעת איך בדיוק התנהל העניין, אבל באיזשהו שלב סבתא שלי, שהייתה אישה נמוכה וצנומה, פשוט הניפה מעל הרגל של אמא שלי את מה שהיה מונח עליה, וסבא שלי גרר אותה החוצה. עצמות יד ימין של סבתא שלי נשברו להמון חלקים - כל מי שהכיר אותה יכול לזכור את הצורות המשונות לאורך היד שלה - ביד שמאל היו לה רק שלושה שברים, וגם במקומות נוספים בגוף נשברו לה עצמות. היא הייתה נתונה כחודשיים או יותר בגבס. אחרי שנים רבות, כשכבר לא יכולתי לשאול את סבתא שלי את השאלות שסקרנו אותי לגבי המקרה הזה, ביקשתי מאמא שלי שהיא תספר לי עליו. אני לא יודעת למה, אבל אמא שלי, שבדרך כלל מאוד אוהבת לספר סיפורים, סיפרה את זה באי רצון, וכשבסוף דבריה הבעתי התפעלות מהמעשה של אמא שלה, היא הסתכלה עליי במבט שלעיתים רחוקות היא משתמשת בו איתי (כאילו אומרת לי שהיא מסבירה לי עכשו משהו ממש-ממש טריוויאלי), ואמרה : "כל אמא הייתה עושה את זה". כבר אז ידעתי שזה לא נכון, אבל אז לא ידעתי מה בדיוק לא נכון במה שהיא אומרת. כל אמא הייתה רוצה לעשות את זה, אבל לא כל אמא הייתה מעלה בדעתה שיש בתוכה כוח, שהוא חזק יותר מהכוח הפיזי הפשוט, שיכול לעשות את זה. לפעמים כשממש קשה לי - נניח כמו כשאני נוכחת לדעת ש"מביני עניין" לא מאמינים בסיכויים שלי, או כשאני שומעת חדשה רעה, וכמו שסתם שקורה פה ושם - אני חושבת על סבתא שלי שהניפה תקרה שהכובד שלה שבר לה את העצמות, וזה מספיק לי. לפחות ליום-יומיים. נשתמע ענת ש אז עכשו אני כבר עם רגל אחת בחוץ. הבוקר ד"ר מיז'ו הסתכל בכבד שלי, ומצא צלקת לבנה יפה במקום שלפני שמונה ימים היה גוש שחור מכוער. אני לא ממש תפשתי איך הוא מבדיל את ה"צלקת" שקוטרה קצת למטה משני ס"מ משאר הכבד, כלומר, באמת ראיתי נקודות בהירות יותר, אבל גם בשאר הכבד היו נקודות בהירות. בכל מקרה, אני נהנית לסמוך עליו בעניין הזה, ובעוד ארבעה שבועות אלך להראות את הצלקת שלי גם לרדיולוג שזכה למדוד לפני חמישה שבועות את 3.3 הס"מ המפלצתיים של הגרורה, ואני מקווה, שכפי שצופה ד"ר מיז'ו, היא תהיה הרבה יותר קטנה. אחר כך התמכרתי פעם נוספת לדיסקית המחממת של ההיפרתרמיה המקומית ולסבין, אישה מדליקה שהשיער שלה צבוע בעדינות בפסים ג'ינג'יניים ושחורים, שברגע שהיא קולטת טיפת פתיחות מהצד השני, מטיפה בלהט, אבל בטוב טעם, שדמיון מודרך, התרגעות ואמונה הן הדרכים המרכזיות להירפא. וכמו שהיא אומרת: "הנפש זה יותר מחמישים אחוז". ולא מזמן הוציאו לי סוף סוף את המחט שהייתה תקועה לי בפורט (עם הפסקות רק בזמן הטיפולים בהיפרתרמיה הכללית) יום אחרי שהגעתי לכאן, ואני מרגישה פתאום משוחררת. אז עכשו גם נכנסה המזכירה הרפואית ומסרה לי את רשימת הגלולות, זריקות וטיפולים שאצטרך בששת השבועות הקרובים: 30 גלולות ביום, 4 זריקות בשבוע וזומרה פעם בארבעה שבועות. זהו. אי"ה, מחר בעשר בבוקר אנחנו ממריאים ממינכן. בפעם הבאה אני אכתוב מהארץ. נשתמע ענת ש

....רק בגלל הרוח הנושבת בגבי..... ברוחי .. במוחי בנשמתי !!!!!!

ענת, אומץ זאת תכונה משפחתית שעברה אליך בירושה , , ואין ספק האופטימיות שלך תנצח .

ענת שלום האם תוכלי לומר מהם הכדורים שקיבלת או לפחות חלק מהם? בברכה ריקי

יש לי רב שמלווה אותי במחלה הזו, והוא אמר לי באופן שהפתיע אותי מאוד שאצלי המחלה נגרמה בגלל "תוגה עמוקה", הוא לא הכיר אותי קודם והדהימה אותי ההבחנה שלו (שהיתה אגב נכונה בהתייחס לכך שכשנה לפני כן היתה לי הרגשה שהחיים שלי קצת תקועים , מתסכלים , ללא מוצא - בגלל כל מיני בעיות אישיות), והוא אמר לי גם שכל עוד אהיה שמחה ועם תקווה המחלה לא תחזור. מקווה שלא תראי עוד כתמי גרורות . באהבה.

ריקי, היי קודם כל, תודה על הברכה. בקשר לבקשתך, התפריט הוא אישי, אבל אני אפקסס לך את הדף שקיבלתי אם תשלחי לי את מספר הפקס שלך. חוץ מזה, תודה רבה על ההערות התומכות. הספקתי להיכנס קצת וראיתי. ענת ש

מצפים לשמוע ממך מכאן, תמשיכי עם ה"יומן" ותהפכי אותו לספר יוצא דופן ומאיר עיניים. ישר כוח והמון אהבה ובריאות, סמדר