Anat in Germany 7

היי, ושוב אני בערב לפני. זה התחיל טוב. התכוונתי להקדיש את אחרי הצהריים לקריאת כל התגובות והדיונים שנוספו מאז אתמול, ולעשות לעצמי רשימה של מה שאני רוצה לכתוב, אני יודעת שלא אוכל לכתוב הרבה זמן. היום, בפעם הראשונה מאז ההיפרתרמיה הכללית היה לי כוח להסתובב (אתמול נסענו במונית לנקודת האינטרנט, שהיא במרחק של עשר דקות הליכה איטית). הצלחנו להגיע לספריה בשלוש וחצי (היא פתוחה עד חמש), ושתי עמדות האינטרנט היו ריקות (בפעם הקודמת והיחידה שלי שתיהן היו תפוסות), וחיים העלה לי את האתר עוד לפני שגמרתי את שיחת הטלפון עם אחי, ושמחתי שסוף סוף אצליח לקרוא באופן מסודר את התגובות והדיונים, קראתי טקסטים ספורים... והמחשב נפל. ובכל זאת היה טוב, אני נכנסתי לחנות צעצועים מקסימה, וקניתי מתנות, וחיים ישב על הספסל הפונה אל הכביש הראשי של העיירה הקטנה והשלווה הזאת - שכמעט לא רואים בה אנשים, שלא לדבר על ילדים - שנפח התנועה בכביש הראשי שלה ממש לא הגיוני, וצפה לו להנאתו במכוניות הגרמניות המצוחצחות החולפות על פניו (עם כל נפח התנועה הזה, ראינו בשהותנו כאן רק מכונית אחת שהיה עליה קצת בוץ בצד וקצת אבק, והמנוע שלה השמיעה קולות חרחור). אחר כך הלכנו לבניין הישן של הקליניקה שהגן שבו משובב נפש, ויש בו בריכת מים קטנה עם דגים ומזרקה וספסלי עץ נוחים, ואני נפשתי לי בגן הזה בעוד חיים מחמם מרק ומכין סטייקים ובמטבח הכשר, שהעמידו לרשותו (לו הרב של היישוב שלנו לא התיר לאכול לא כשר, כמובן, אז בארוחות כאן הוא אוכל ירקות ופיתות שהבאנו מהארץ, או לחם עגול וטעים, שלבעל חנות הלחם שמוכר אותו, בכלל לא היה מושג שהוא כשר, אפילו "פת ישראל", מידע שהעביר לנו רב ממינכן). אחר כך שתיתי מרק צח, וחיים "החזיר" לי מה שאני עושה לו כל הזמן, וטרף לידי שניים מהסטייקים שסחבנו איתנו מהארץ בכמות מסחרית - כשהוא קנה אותם, הוא לא ידע שהרב יבוא אליי הביתה, ויורה לי לאכול הכל, אפילו חזיר אם יהיה צורך בכך. בהיתר האחרון אני, כמובן, לא משתמשת, וגם לא אוכלת בשר וחלב באותה ארוחה, אבל לחיים המסכן, שמאוד אוהב לאכול, קשה מאוד, אני מתארת לעצמי, לשבת לידי ארוחה אחר ארוחה של אוכל שלפעמים הוא ממש טעים, ולאכול רק ירקות עם לחם. אז פעם בשבוע, כיוון שמהצהריים אסור לי לאכול, אלא מרק צח בלבד, אני חשה מה שהוא עובר. ועם כל זאת שתוכנית הקריאה וההגבה המקורית השתבשה, יש לי כמה דברים לכתוב בתגובה. לד"ר לאופר, אני יודעת שעצם העובדה שאת טורחת לכתוב לי ב5:52- בבוקר אומר שאת מאוד איכפתית. גם זה שאת זמינה למטופלים שלך. אמנם גם האונקולוגית שלי וגם הכירורג האונקולוגי נתנו לי את מספרי הטלפון הניידים שלהם, אבל מהר מאוד גיליתי שהאונקולוגים של מטופלים אחרים לא עשו זאת, אלא פשוט הורו להם לפנות לתורן האונקולוגי, ואני נוכחתי לדעת (כשלא היה לי נעים להתקשר לרופאה שלי מאוחר בלילה) מהי משמעותה של עצה של תורן אונקולוגי עייף שלא מכיר את המקרה שלך, ולא ממש מבין מהו פירושה של דליפת נבלבין דרך הוריד (לא עליכם!). התרגשתי לקרוא דברים של בנות שנעזרו בך, ואני בטוחה שסעיף "חוסר הרגישות" שייחסתי לחלק מהאונקולוגים בכלל לא נקשר אלייך. צר לי שחשת "שק החבטות" בשם האונקולוגים כולם (כמו שהייתי אומרת לתלמידים שלי: "צר לי שאני מזכירה דווקא לאלה שמגיעים בזמן שאסור לאחר"). ויותר מכל התרגשתי מכך ששיתפת אותנו בסיפור לגבי אמא שלך. התחלתי לתפוש כמה רבדים נוספים שלא העליתי בדעתי קיימים בעניין הזה, שהקדשתי לו לאחרונה, מטבע הדברים, המון מחשבה, כשאיש שהשתתף איתי בסדנה כלשהי לא הצליח בזמן תרגיל מדיטציה לראות בעיני רוחו את עצמו ברגע טוב של ילדות. אמא שלו נפטרה מסרטן השד כשהוא היה בן 9, ואבא שלו היה איש איום, לפי שני סיפורים קצרים עליו הוא אכן היה. קפצתי והצעתי לו שייקח תמונה של עצמו כילד או כתינוק עם אמא שלו מחבקת אותו, וינסה לחשוב על עצמו בה. אחרי רגע קצר הוא הודה שיש תמונות כאלה, אבל הוסיף מיד שהוא לא יכול לעשות את זה, כי "אמא שלי נטשה אותי כשהייתי בן תשע". בחוכמה סתמתי את הפה למרות שעצם הרעיון הרעיש אותי. מאז ומעולם הייתה בי יראת כבוד גדולה לאנשים שהצליחו לגדול היטב בלי אחד ההורים, במיוחד אמא. הרי גם לילד או נער ששני הוריו חיים, בריאים ומתפקדים החיים לא ממש קלים. תודה לך על נכונותך להתמודד עם הרגשות האנושיים גם אחרי עשרים שנה, על אי לבישת שריון הקהות. לדנה, ודאי שמטפלים כאן בגרורות לעצמות, ויש הצלחות רבות. לר', אותה בחורה שבזכות הפגישה איתה אני כאן, היו גרורות בהרבה מאוד מעצמות הגוף (בתוספת לגרורות בכבד ובראות), וכאבי הגב שלה היו איומים. בעקבות הטיפולים הכאבים נעלמו, והגרורות, לפי הבדיקות, לא פעילות, ובכל זאת די ברור שיש בהן תאים רדומים. התקווה היא שהגוף שלה, שהולך ומתחזק, יצליח להתמודד בכוחות עצמו עם התאים המתעוררים. השוני לגבי העצמות הוא שצריך "להשגיח" עליהן, ולהמשיך לקחת זומרה או ארדיה כל החיים. הטוב לגביהן הוא שהמצב שלהן בדרך כלל לא סוער, כמו בכבד למשל, אז אפשר לחיות איתן כך לאורך ימים ושנים. ד"א אני לא יודעת אם הזכרתי את זה כבר. הסרטנים שהטיפולים בהם זוכים להכי הרבה הצלחה כאן הם סרטן השד וסרטן הערמונית. ועוד משהו, באופן עקרוני הם לא מוסרים סטטיסטיקות לגבי ההצלחות שלהם מתוך הגישה שכל חולה הוא מקרה לגופו, ומתוך האמונה שעיסוק בסטטיסטיקה משפיע לרעה על נפשו ועל מחשבתו של החולה "שהם לפחות חמישים אחוז מהצלחת הריפוי". לשולי, את החזרה המקומית והספק-גרורה בעצם האגן גילו לי כשהמרקר שלי עלה. את שלוש הגרורות גילו בבדיקת פט. אי אז, כשעוד הייתי חולה לא גרורתית, "ידעתי" שגרורות זה ספירה לאחור, וחשבתי אז (כמו שטוענים הרבה אונקולוגים) שאין משמעות לגילוי מוקדם, אדרבא, פרופ' ענבר אמר לי שעדיף בכלל לא להיבדק, ואם מופיעים סימפטומים, לטפל רק בהם. אז חשבתי שהוא מטורף, וכיום אני חושבת שיש ברעיון הזה משהו הגיוני מאוד מבחינת מי שלגביו גרורות זה גזר דין מוות. למה לגרור אישה לסבל של כימותרפיה שבועית שבין כה לא תבריא אותה, כשהיא יכולה ליהנות מאיכות חיים זמן רב יותר? בלילה של היום שבו ראיתי את אורותיהן של הגרורות שלי מנצנצים על דף בדיקת הפט, כמובן לא יכולתי להכניס את עצמי למיטה. קודם כל עלעלתי שוב ב"אהבה, רפואה וניסים" שקנו לי לכבוד האבחון הראשון של הסרטן, ואני בכלל לא טרחתי לפתוח עד הספק-גרורה (אבל אז לא ממש האמנתי שיש לי גרורה, כי הרדיולוג המנוסה מאוד שראה אותה בסי-טי פיקפק בהיותה גרורה), ושמחתי להיווכח שעדיין כתוב שם על אנשים שנרפאו מסרטן גרורתי. את מבינה, קודם כל הייתי צריכה לדעת שיש כאלה, ואז ללכת לחפש מהן האסטרטגיות ששימשו אותם לזה (אני לא מאמינה בביטוי "ריפוי ספונטני" שאונקולוגים מצמידים לתופעה הזאת). ואז הוצאתי את הספר "דמיון מודרך לשם שינוי" שקניתי כמה חודשים קודם לכן, ובכלל לא פתחתי אותו מאז חנות הספרים (ובעצם, כמעט חזרתי להחליף אותו באיזה "פינוקי" לבת שלי, יודפת), וקראתי על אסטרטגיה שנראתה לי הגיונית ושעבדה על אנשים אחרים, ונכנסתי לעניין הדמיון המודרך, הכולל פגישה אחת לשבוע עם מדריך. במקביל חיפשתי עוד אסטרטגיות. כל אחד שהציע לי משהו זכה באותה התשובה: "תביא לי מספר טלפון של מישהו גרורתי, שעשה את זה ויצא מסרטן". מכולן רק אחותי חזרה אליי עם הטלפון של צ', שסיפרה לי הרופאה שלה בשערי צדק אמרה לה: "אין לי מה להציע לך. אני יודעת שאת עושה דמיון מודרך. תצליחי". והיא, ארבע שנים אחרי - עם דמיון מודרך שהיא עורכת שלוש פעמים ביום וחומרים שהיא נוטלת שלוש פעמים ביום - חיה רגיל ועובדת, ולא הולכת להיבדק בכלל. הלכתי גם אני לאותה אישה שעובדת עם החומרים האלה, אבל לא העזתי לחקות את צ' לגמרי, לא הייתי מספיק אמיצה לנטוש את הכימותרפיה. וחשבתי שהקומבינציה תצליח לפחות לשמר אותי באותו מצב, ובינתיים לא מצאתי אסטרטגיות נוספות. כשנוכחתי לדעת שהגרורה בכבד הכפילה את עצמה, הייתי באטרף. והפעם הקשבתי לאחותי שבאה בדחילו ורחימו עם רעיון ההיפרתרמיה שכמה שבועות קודם דחיתי על הסף (זה נשמע לי, לפי השם, משהו מה-זה שרלטני...), והציעה שנפגוש מישהי. שישה ימים אחר כך נפגשנו עם ר' ועם בעלה, ו... תריסר ימים לאחר אותה פגישה הגענו לכאן. בקיצור, מה שבסך הכל רציתי להגיד זה שיש חשיבות עצומה לגילוי מוקדם. ועוד דבר, שלא תעיזי לעשות סי-טי. חומר הניגוד הוא רעל זוועתי לכבד. לכי על MRI או על פט. לסמדר, את אומרת שאחרי הCAF- ואחרי הטקסוטר לא תהיי מוכנה לעשות כלום יותר. או-קיי, מקובל עליי שכל אחת תבחר מה לעשות. מה שחשוב לי שמי שמוכנה לעשות כל דבר שהוא, שתדע שיש לה אפשרויות אחרות מלבד לדבוק עד למוות בפרוטוקול של הכימותרפיה. ד"א אני מאוד מקווה שאת מדברת באופן תיאורטי בלבד, כלומר על מה שהיית עושה אם... בקיצור שאת נקייה. לכל הרבים שמאחלים, ומעודדים, ובכלל אומרים דברים שמרחיבים את הלב, תודה, תודה ושוב תודה, כיף לקרוא את זה. ואני מאחלת לכם שתמיד תזכו להיות רק בצד הנותן. אלא אם כן זה אירוע משמח כמו לידה, חתונה וכאלה. ולגבי מה שקורה כאן, היה לי המון מה לכתוב, ואכן בתחילת הערב התיישבתי מלאת כוח, אבל מתישהו ד"ר צבל נכנסה אליי, ונתקענו בשיחה ארוכה על סרטן, כמובן (אתמול זה היה עם ד"ר קרויס, שהוא איש אידיאליסט מדהים, שעבד 12 שנים כרופא באפריקה, והוא רופא חכם ביותר, בעל גמישות מחשבתית רבה, ועל מה דיברנו? על הסכסוך הערבי-ישראלי), ואחר כך א' - חברה טובה שלי מימי התיכון, שלא ראיתי 22 שנה, ושפגשה את המורה שלנו למתמטיקה בחתונה של בת דודה שלה, והוא, שפגש כמה ימים קודם לכן את אחותי, והיא סיפרה לו עליי, סיפר לא' עליי, והיא עשתה מבצע בילוש כדי להשיג את מספר הטלפון שלי כאן - התקשרה. בקיצור, אני מצנזרת. אז רק אכתוב שהתגלה מה היו הכשלים בטיפול הקודם שלי. עשיתי ביום שלפניו שני טיפולים שאסור לעשות ביום שלוקחים גמזר (הם מגבירים את האפקט שלו), אני חושבת שאיכשהו לא היה מסומן בבירור בתיק שלי מה הכימו שאני הולכת לקבל. דבר שני, צריך לקבל את הגמזר 20 שעות לפני תחילת הטיפול בהיפרתרמיה, והרופא אכן אמר לי את זה, אבל איכשהו עם כל מה שעשיתי באותו היום (כולל הטיפולים שלא הייתי אמורה לעשות), קיבלתי אותו באיחור של ארבע שעות. אין דאגה, הפעם הקפדתי על העיתוי, וגם הם. אני בטוחה שיש להם עכשו שתי הוראות חדשות על שמי, ממש רואים איך הם לומדים תוך כדי תנועה, וזאת התכונה שאני ממש מעריכה אצלם, הפוכה לחלוטין מהקיבעון הגרמני הנודע לשימצה. ועוד משהו, נמצאת כאן אפרת, בחורה עיוורת בגילי, שהיו לה בעקבות סרטן השד כמה וכמה גרורות בכבד, אחת מהן בגודל ארבעה ס"מ (עם הבת שלה, בת שבע עשרה, דקלה, שמסורה לאמא שלה, מדהים לראות את האופן שהיא עוזרת לאמא שלה, בלי לבטל את עצמה או להזניח את עצמה. ילדה נהדרת. ד"א אני כותבת את שמותיהן כי כבר נכתבו עליה כמה כתבות להשגת תרומות לטיפולים). בכל מקרה, אחרי שתי היפרתרמיות כלליות והטיפולים הנלווים הגרורות פשוט נמסו, ונשארו לה פחות גרורות, ואפילו לא ממש ברור איזו מהגרורות הנותרות היא זאת שהייתה גדולה. למי שמצבו הגופני מאפשר את זה, שש ההיפר' הכלליות הראשונות (שלפעמים מצליחות לחסל הכל. לת' שדיברתי איתה בטלפון, והיה לה סרטן שחלה גרורתי, זה הספיק) נערכות במרווחים כאלה: 1- שבוע - שישה שבועות - שבוע - שישה שבועות - שבוע - 6. הרופאים הציעו לאפרת לעבור את השלישית בהפרש של שבוע בלבד (דבר שאני חושבת שהם לא עשו קודם לכן) כי המצב הגופני שלה מתאים לזה, אבל היא לא אהבה את הרעיון, והם סיכמו שהיא תחזור לפה שבוע מוקדם יותר. נראה לי שהם מתכוונים "לתת לו בראש" ולחסל אותו באופן מהיר ואלגנטי. גמישות מחשבתית כבר אמרתי? ועוד משהו אחרון ודי. בשבת האחרונה פתרנו יחד כהרגלנו את 20 השאלות של מוסף "הארץ" שחיים הדפיס בספריה. והייתה שאלה: "רקמת המוח האנושי חשה כאב - נכון או לא?", ואני, שמעולם לא היה לי שמץ של מושג לגבי התשובה לשאלה הזאת, עניתי מיד "כן", מתוך ידע אישי שכאב לי באותו רגע (באופן די קל לעומת השאר). התשובה המלאה היא שהקרומים העוטפים את המוח חשים כאב, ואכן חלק מהקרום השמאלי האחורי של המוח שלי הוכיח את זה. הפעם היו שאלות קשות במיוחד, ואנחנו שבודקים תמיד כמה תשובות אנחנו יודעים ביחד. גירדנו לנו עוד נקודה עד לשתים עשרה וחצי. החצי בא מחיים שענה ש"מדינת הכותנה" היא מונטנה או אלבמה, והיא אלבמה. אני הולכת לי לישון, ומקווה שאצליח להירדם. נשתמע אחרי. ענת ש

לענת - התיאורים המפורטים שלך מעוררים אצלי סקרנות וחטטנות שכבר חשבתי שהצלחתי להרדים. את כותבת שפרופסור ענבר המליץ לא לבדוק ולא לחקור ולא לחפש גרורות. אז איך הגעת לבדיקות מרקרים?

כתבת יפה. אוהבים ומתפללים לשלומך

דניה, היי הסקרנות הרגה את החתול, אבל אותנו לפעמים היא עשויה להציל. פרופ' ענבר לא היה רופא אישי שלי, הלכתי אליו להתייעצות, לאחר מעשה הצטערתי על שהלכתי אליו, כי עד היום אני יכולה לראות מתנדנד על הכיסא שלו כשפניו מוסטות קצת הצידה ולשמוע אותו אומר: "כבד זה קצר". אבל אולי ה-1,500 היו מחיר מתקבל מאוד על הדעת לתובנה שהתגבשה אצלי בעקבות דבריו, התובנה שמערכת הרפואה הקונוונציונלית בארץ לא תציל אותי. נקודה. את המרקרים עשיתי כי לא הסכמתי לגישתו מתחילתה - אפילו שהיום אני מבינה את ההיגיון שלה - ורציתי לוודא שהכל בסדר לפני שאעשה את המשך השחזור של השדיים. המרקר עורר את כל הבלגן, וכל הניתוחים הקוסמטיים ירדו מעל הפרק אז עכשו אני תקועה עם השחזור ה"זמני". זה בסדר אני מוכנה לחיות עם זה ובלי פטמות גם ארבעים שנה... ביי ענת ש

לענת, חיזקי ואימצי, כן, אנחנו באותו ה"ראש" בדיוק כך, העיקר שיש אפשרות לבחור, וכל אחד יעשה מה שמתאים לו, וכולם יתמכו האחד בשני.(כן, כרגע אני אחרי... אבל תמיד יש את החשש) דרך אגב, הזכרתי קרוב משפחה המטופל באותו מקום, אצלו הגידול בכבד קטן, (נסוג) והוא בקרוב מגיע לטיפול נוסף. זה עוד טפח לסיפורי ההצלחה שאני מקווה יחזקו גם אותך. למרות, שאת נשמעת חזקה ומחוזקת כבר כך. כל הכבוד לך על הזמן שאת לוקחת לענות לכל הקוראים המסורים שלך. למעשה, הגעתי עכשיו למחשב רק על מנת לבדוק אם את כתבת את פרק 7. ברשותך, אני מכניסה אותך לסבב התפילות שלי... כן, קראתי מזמן עוד במה שאני קוראת החיים הקודמים שלי - על מחקר שעשו בפלורידה, ובו בדקו שלוש קבוצות חולים, אחת שלא התפללו עבורה, השניה שהתפללו עבורה אבל החולים לא ידעו, והשלישית שהתפללו עבורה והחולים ידעו. תנחשו מה היתה התוצאה- שתי הקבוצות שהתפללו למענן - שיעור ההחלמה היה גבוהה בהרבה מהקבוצה השלישית. מאז, אני מאמינה מסורה בתפילות. חיזקי ואימצי, סמדר

ענת יקרה, מודה לך מאוד על שאת משתפת אותנו ברגעים הכי קשים ומרגשים בחייך. מלאת התפעלות מהכוח הנפשי והפיזי שאת מפגינה ואת היכולת לבטא בצורה כל כך מדהימה את העובר עלייך. מדהים גם כיצד את ממשיכה להתייחס לשאלות הבנות בפורום לכל אחת ואחת למרות שאת נמצאת במצב כזה. זה באמת מראה על אישיות יוצאת דופן. יש לי תחושה טובה לגבי הטיפולים שאת עוברת. החוזק שאת מקרינה ומה שאת מתארת מתחברים ביחד להצלחה. ובאמת מאחלת לך זאת מכל הלב. בריאות לך, לבעלך ולמשפחתך, ושביתך תזכה לאמא נהדרת במשך שנים רבות עד הזקנה!! שיהיה לך המון כוח בהמשך. דבר נוסף, את כנראה טיפוס מלא אמפטיות ורגש לגבי אחרים. כל הכבוד שכתבת לד"ר לאופר תגובה נוספת וחמה. זה מראה המון דברים חיוביים על עצמך מבלי להכיר אותך כלל... אני מרגישה שאת כותבת כל כך הרבה ואנו כל כל מעט, אך מקווה שמעט המילים שאנו שולכות לך מחממות את ליבך , תומכות בך ונותנות לך כוח להמשך. מחזקת את ידייך. שלך, מרב.

תודה על ההתייחסות.מתפללים בשבילך.(היתה לנו במשפחה עליה לתורה של בר מצוה, ביקשתי להיכנס להיכל - אחרי שהגברים יצאו, ובירכתי אותך ). בארץ כידוע , חום אוגוסט, ואני שואבת את החיים בכזו אהבה כמו שמעולם לא עשיתי לפני המחלה. היום למשל קניתי בקסטרו 2 חליפות חצאית צבעוניות להחריד אבל כל כך שמחות ועליזות שמצאתי את עצמי צוחקת בעליזות מול המראה.(ואני לא ילדה קטנה כידוע..)\ אז מה את אומרת לעשות בדיקות מרקרים? אני כל כך פוחדת מזה. באהבה - שולי

שולי, היי אם את מתכוונת לעשות משהו עם המידע במקרה (חס וחלילה) שהמרקר גבוה מדי, תבדקי. אם לא - אין טעם. ביי ענת ש

לענת!!!! אני קוראת את ה"סיפורים" שלך ולא יודעת איך להביע את ההערכה העמוקה שאני מרגישה כלפייך. פשוט לא יאומן מהיכן את מוצאת כוחות נפשיים ופיזיים להעלות בכתב את כל מה שעובר עלייך. כתבתי כבר תגובה אחת לפני כשבועיים, סיפרתי שם על ידיד של הבת שלי שעבר טיפולים כאלה בגרמניה, והגרורות בריאות שלו הצטמקו. חזקי ואמצי! רעיה

היי ענת התיאורים שלך הם כמו יומן בשידור חי. לדעתי, את צריכה לעשות מזה ספר. אני לא אכנס לנושא הבדיקות, לדעתי כן צריך לעשות, וכך נוקטים בבית החולים שלנו, ועובדה שכך גילית את הגרורות. לענין הרופאים, אני חושבת שנדירים הרופאים שנותנים את הנייד שלהם, והכירוג שלנו (שדרך אגב, מוסר לך ד"ש), הוא בן אדם נדיר., החודשים האחרונים שיגעתי אותו בנייד, והוא תזז את עצמו בשבילי בין פרופסורים, מה שרבים לא היו עושים. לגבי ד"ר לאופר, מסתבר שיש גם אונקולוגים נדירים. עצם העובדה שהיא עונה כאן בפורום, הוא מעשה נדיב. בכל מקרה, מאחלת לך המשך שהיה נעים, מינמום כאבים, 0 תאים סרטנים והמון בריאות רונית

היי ענת, תודה על ההתיחסות האישית. אני מצטרפת לכל המילים החמות שכולן מרעיפות עליך. מגיע לך הרבה יותר אבל כל מה שנותר לנו בפורום הזה הן המילים. ואני מבקשת להוסיף להן ולשלוח לך חיבוק גדול מלא אהבה , הערכה והערצה לאומץ לבך ולגדלות נפשך. אני מחזיקה לך אצבעות ומתפללת לשלומך ובטוחה שבכוחך לרפא את עצמך ותוכלי להוסיף עוד פרק נכבד בספר "אהבה רפואה וניסים". מחכה לפרק 8.... דנה