לבנות הפורום היקר- איך אתן עושות את זה??

שלום לכולכן, אני עוקבת אחריכן באהבה וקנאה בחברות ובשיתוף שביניכן. אני בת 29. מנסים כבר שנה להיכנס להריון. בקרוב הזרעה שנייה. כל החברות שלי ובמקום העבודה שלי- כולן בהריון. אני לא מגזימה. החושים שלי כבר כ"כ מחודדים שאני מזהה את זה עוד לפני שהן מספרות. אין לי חברות רווקות, או כאלה שלא אימהות או בהריון. אני מרגישה כ"כ לבד. חלק מחברותיי יודעות מה שאנחנו עוברים, אבל אני לא יכולה להימלט ולנוח לפעמים עם מישהי שיכולה אולי יותר להבין מה עובר עלי או שאין לה ילדים. אני כבר ממש בדיכאון ונורא נורא לבד. איך אתן שורדות ומאיפה יש לכן תמיכה- אם יש??? יעלי.

יעלי, ראשית אף אחת מאיתנו לא כזאת גיבורה גם לנו ואדבר בשמי עכשיו מאוד אבל מאוד קשה , הרבה פעמים נשברתי בכיתי ולומר את האמת החיים שלי השתנו נכון שמבחוץ אף אחד לא מרגיש כי אני מתנהגת כאילו הכל בסדר, וזה הכי קשה לצאת מהבית עם מסיכה ולהתנהג כאילו הכל טוב, אבל אין ברירה המטרה עומדת בעינוו וזה להיות בהריון ולהביא ילדים כמו כולם, שלא תחשבי גם עכשיו שאני כותבת לך מאוד קשה לי, אבל אני יכולה להגיד לך שהבנות כאן מקסימות, והפורום תרם רבות לשפיות שלי לחחוזק ובכלל, אצלי חוץ מההורים שלי ושלבעלי ושתי חברות טובות אף אחד לא יודע ויש לנו הרבה חברים שכל שני וחמישי יש להם עוד ילד, זה קשה זה מתסכל,זה נמצא כל הזמן סביבנו אם בטלוויזיה אם במשפחה ואפילו החתולה שלי בהריון, אז פשוט החלטתי אחרי הפעם השניה שלא הצליחה וממש נשברנו בעלי בכה כמו תינוק , שאני לוקחת את עצמי בידיים ואני מאמינה שיהיה טוב , במיוחד לאור ההצלחות לאחרונה שיש לבנות כאן, בסופו של דבר כולנו נהיה אימהות, , המון אבל המון סבלנות, שוב נחזק אחת את השניה, תרגישי חופשי לשאול להתפרק מתי שאת רוצה. מחזקת אותך, עדי.

אבל נקרעתי מצחוק כשקראתי את המשפט שכתבת "אפילו החתולה שלי בהריון". כי זה כל-כך נכון! אני זוכרת שפעם החלטתי לעבור "לתזונה נכונה" - אולי זה יעזור לי להרות סופסוף, ואז אמרתי לעצמי - "מה תזונה נכונה? איזה תזונה נכונה? חתולות שאוכלות מפח הזבל נכנסות להריון ואני לא..." (((חיבוק))))

יעלי היקרה, אני אמנם כרגע כבר לא "עושה את זה" (הקמתי את הפורום הזה אחרי שסיפור האי-פריון שלי כבר נגמר לשמחתי), אבל "עשיתי את זה" במשך שלוש שנים ארוכות ומייאשות, שאותן לעולם לא אשכח. איך? קודם כל, זה קשה. אין שום דרך לעקוף את הקושי, להמנע ממנו או להכחיש את קיומו. אז לא נותר אלא להתמודד, על-ידי מציאת דרכים ליצור לך פינות חמימות ומוגנות בחיים שלך אליהן תוכלי להמלט מיד אחרי שחטפת בוקס בנשמה כשעוד חברה סיפרה לך בעיניים נוצצות על ההריון החדש שלה. אני יכולה לתת לך כמה דוגמאות מפינות המיפלט שאני יצרתי לעצמי, אבל כמובן שמומלץ להיות יצירתיים ולמצוא לך דברים נוספים שייעשו לך טוב: 1. פורומי תמיכה באינטרנט כמו זה 2. כתיבת יומן אישי, או, הפטנט החביב עלי (בכלל בחיים) שכבר הוזכר כאן בפורום - כתיבת "דפי בוקר" - כל בוקר מיד עם יקיצה לשפוך 3 דפי מלל לתוך מחברת שהכינות מראש ליד המיטה - זה לא יומן מסודר אלא פשוט שטף של כל המחשבות הקשות, הרעות והקטנוניות שרצות לך בראש - להוציא הכל בספונטניות, במהירות ובלי להסתכל בכלל על מה שיצא לך - כמו המים שיורקים מהפה אחרי צחצוח השיניים. אם תעשי את זה יומיום לאורך זמן תגלי שזה עוזר מאוד לתחושה הכללית בכך שאת נותנת קול לכל העננות השחורות שצפות לך בנשמה ועוזרת להן להתפנות החוצה ולהצליל לך את המחשבה... 3. לשמור על קשר טוב וקרוב עם בן הזוג לאורך התהליך - זה שיעור חשוב שלמדתי בדרך הקשה, לא לעבור את זה לבד אלא שניכם ביחד. 4. לנסות בכל זאת למצוא לך חברה שאיננה בהריון או אמא וגם איננה קרובה לקטע, כלומר שהחברות שלכן תהיה על רקע תחומי עניין שונים לגמרי. אני משוכנעת שיש לך תחומי עניין שעל הרקע שלהם תוכלי למצוא לך חברה כזו, או אולי אפילו לחדש קשר עם מישהי שפעם היה לך קשר איתה והוא נותק אולי בגלל שפניתם לדרכים שונות. לי למשל יש חברה מהלימודים שהיחס שלה לתינוקות הוא כאל מיטרד במקרה הטוב, ואין שום "סכנה" שהיא תהפוך לאם בעתיד הקרוב (אם בכלל). היא היתה מאוד אמפטית כלפי טיפולי הפריון שלי, אבל זה דווקא הקל עלי שבשל חוסר העניין והידע הכללי שלה בתחום היא לא שאלה אותי כל פעם מה קורה עם זה, ובכלל - שיכולתי לבוא אליה אחרי קבלת עוד תשובה שלילית לערב של בילוי "רווקות" עם מוסיקה שאנחנו אוהבות, צחוקים רכילות וקשקשת שאין לה שום קשר לפריון. ו..מה לעשות, לפעמים גם נשברים. ובוכים. וחושבים שאין יותר תקווה, וזהו. אבל למחרת בבוקר קמים מתוך הכרית הרטובה, וממשיכים הלאה, כי אין ברירה.. מקווה שזה לא יימשך אצלכם הרבה זמן!

תודה לכולכן על התמיכה. נראה לי שכרגע אתן היחידות שאני יכולה לדבר איתן, אז נראה לי שאשאר. אגב, לי יש אומנם כלב.. אבל הוא נורא השמין בזמן האחרון.. נראה לי שהכול יכול להיות הרי כל מי שמתקרב אלי נכנס להריון- או יותר נכון נכנסת.... יעלי.

קודם כל באמת שתשארי פה לזמן קצרצר, את רואה איך בשבועות האחרונים כולן פה נדבקות מאבקות ההריון שהבנות היקרות מפזרות...... אין לי היסטוריה של טיפולים, זו הפעם הראשונה. אני בת 35 עם בן זוג שעבר קשירת צינורית, וידעתי כל 4 השנים שאנחנו ביחד, שאין מצב שיהיה הריון ב"טעות"... שזה גם סוג של כיף. אני האמת בחרתי לא לרצות ילדים עד היום, וכשהרגשתי שהגיע הזמן, התחלנו לברר איך עושים את זה. גם אנחנו לבד בסיפור, כי לספר בארץ שמישהו קשר את צינורית הזרע שלו, זה כמו להגיד - עשיתי ניתוח לשינוי מין...חחחח. מאצ'ואיזם ישראלי.... (בן זוגי מקנדה ושם זה מקובל). אז מה עושים כשלא רוצים לשתף ת'עולם? מוצאים את הבנות הנהדרות שיש פה, מחליפים מידע ורגשות וטיפים, ומסתבר שזה מחזק, ומרים ונותן הרבה הרבה כח להתמודד עם הסיפור הזה. אני אישית, אחרי שהבנתי שאין דרך אחרת (היה לי מאד קשה לקבל החלטה של האכלת הגוף בכל החומרים הנחמדים האלה....) החלטתי להתייחס לכל הסיפור הזה כמין ניסוי מדעי בגופי שלי. כמו שילדת המליצה לך, אני מנהלת יומן שמתעד את כל מה שעובר עלי, פיזית, רגשית וכו' והכי חשוב, זה לשמוח, אחרי שהקושי עובר, להרים את הראש, ולחייך ולהגיד כל בוקר תודה למישהו, שאנחנו בריאים, וחיים! הרי כולנו פה עובדות על משהו שאמור להיות החלק השמח ביותר בחיינו, אז מה, אז הדרך קצת יותר ארוכה, אבל למה נגיע בסופה?????... בהצלחה, ותחשבי שמח! נועה.

שלום לך יעלי! את ב פורום הנכון כל מה ש יש לך בלב אנחנו פה ב תיקווה ש לא תישארי הרבה זמן ו ב כרוב יהיה היריון! חמודה אני מאוד מבינה אותך .אני בת כימת 28 ללא ילדים ו מעל שנתיים מנסים ליהיכנס להיריון גם לי כל החברות שלי בתקופה הזאות בהיריון (תקופת חתולות עכשיו) אפילו חברה טובה שלי היתקשרה עליי ש אני ילך איתה לבחור עגלה ו בגדים לתינוק שלה איך זה אך אני יכולה להתנעג? גם בעבודה שלי לעובדים יש ילדים ש בתקופה הזאות בהיריון ו צריכים ללדת לי כולם אומרים ב קרוב אצלך הלב שלי בוכה אבל אני רגילה ל זה ו אומרת לעצמי אין מה לעשות ל אחד האלוהים נותן מהר ל שני לאת אין מה לעשות זה החיים שלנו אני מאחלת לך מי כל הלב ש תכנסי בקרוב להיריון ש יהיה לך כל טוב לנה

שוב תודה לכולכן. העליתן לי חיוך על הפנים וזה הרבה מאוד בימים אלו! אני אמשיך לעקוב ולהתעדכן. הלואי באמת שכולנו נדבק קצת בהריון הזה גם......... יעלי.

היי חמודה, שאלת שאלה קשה... מה אגיד לך, אני יכולה להעיד על עצמי, שאחרי שלוש שנים, שנתיים מתוכן עם סיוע של הרפואה, אני עושה את זה כי זה מה שיש. וכשקשה אז קשה, וכשבוכים אז בוכים, וכשמקנאים אז מותר. את הפורום הזה מצאתי בחודש נובמבר, ומייד גיליתי פה כתף רחבה- מדן ועד אילת, ואוצר של ידע לשאוב ממנו. וככה אני עוברת את זה. יש ימים שקל לי, העולם יפה ואני יכולה לצחוק מעצמי, יש ימים שאני נחנקת (הם תמיד עוברים...) והשיגרה המבורכת של- לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולתפקד כי אין ברירה ויש לי אחריות- גם היא מאד עוזרת. אני מקווה שלא תשארי כאן עוד הרבה, ותמיד כשקשה לך- אנחנו נבין! (((((((((((((((()))))))))))))))) דורה.